פוסט ראשון, וואו, האמת שזה מרגש (מזהירה מראש שהוא קצת ארוך). דף ראשון ביומן ובכלל עוד לא יצאנו לדרך. בעצם אפשר לומר שעשינו כבר צעדים ראשונים. אייל כבר עדכן את מקום העבודה שלו לפני חודש שהוא מסיים עוד חצי שנה (מהיום שסיפר) ומאז הוא מתהלך זחוח וטוב לב במסדרונות. הודענו לילדים הגדולים בארוחה מפנקת בפוקצ'ה, מסעדת הבית, ששנת הלימודים הבאה תסתיים עבורם מוקדם מהרגיל, לאחר חופשת סוכות… ההתרגשות שלהם היתה כל כך אמיתית ומרגשת, שכבר זה היה שווה.
אני הודעתי אתמול על סיום עבודתי עם סוף שנה"ל הנוכחית. התפטרתי ממשרד החינוך. כשכל מסמכי הקביעות כבר חתומים וערוכים ורק מחכים שאתחיל את שנה"ל החדשה כדי לשנות לי את הסטטוס בתלוש. האמת? חשבתי שיהיה יותר מפחיד לעשות צעד כזה. בכל זאת, כבר שמונה שנים אני במשרד הזה, מפוטרת בהריון פעם אחר פעם ומאפסת לי את הסיכוי לקביעות בכל שנה שנשארת עם התינוק/ת מעבר לחופשת הלידה המקובלת. הנה סוף סוף אני יכולה להגיע לרגע בו הם לא יכולים לפטר אותי עוד, ואז עושה את זה בעצמי.
כנראה שהתחושה שזה הדבר הנכון חזקה יותר. כבר הרבה שנים אנחנו מסתובבים עם הרעיון הזה בראש. מרגישים שמסלול החיים שנכנסנו אליו, אולי נח ומאפשר, אך לאו דווקא הנכון מבחינת תפיסת החיים שלנו. כשנולדה הבת הראשונה הייתי איתה בבית עד גיל תשעה חודשים, ואז הגיע ספטמבר. הייתי בסוף לימודי תעודת ההוראה וחיפשתי עבודה. מצאתי עבודה בגן בקיבוץ ואותה שמנו בבית התינוקות לידי, כך שאוכל עוד להניק אותה בצהרים ולקחת אותה איתי בבוקר ואחר הצהרים. מאוד נח בסך הכל. היה לי מאוד קשה עם זה. הסתכלתי על הסיטואציה הזו מהצד ומה שעבר לי בראש היה כמו הציורים האלה, עם הכותרת "מצאו מה לא בסדר בתמונה שלפניכם". אני הולכת לעבודה, לטפל בילדים של הורים אחרים, כשבחורות אחרות מטפלות בבת שלי. איך זה נשמע הגיוני? המחשבה הזאת לא עזבה גם כשנולדו השני והשלישי והרביעית והמושג "חינוך ביתי" לא היה נדיר במחשבותיי. חוץ מזה, שעם כל הכבוד (והיראה) של משרד החינוך, המשכורת בקושי מכסה את כל הגנים האלה, אז בכלל למה? אז נכון, יש יום חופש ומסגרות החינוך באמת טובות, וזה חשוב לילד להיות בקבוצת השווים, ללמוד להתמודד ועוד מלא הסברים כאלה שעוזרים להרגיע את המצפון. ועדיין, בכל פעם שהיתה פרידה קשה בבוקר בגן (בעיקר בימים שהייתי בחופשת לידה בבית), המחשבה הראשונה שקפצה לראש היתה "למה חייבים את זה? יאללה, שיחזור איתי הביתה" ורק אחריה היו באים כל ההסברים הנ"ל.
אז התחושה שזה הדבר הנכון כבר מפעפעת בנו זה מכבר, המשיכה העזה לתאילנד ולמזרח קיימת גם היא כבר תקופה וכבר עשינו גיחות, ארוכות יותר או פחות. מה שנותר בעצם זה ההנעה לצאת לדרך, הפעם למשהו אחר. ובשביל זה יש את אייל. כל ענייני התקציב, החישובים והתכנונים רצים לו בראש כבר שנים והשאלה בעצם רק היתה מתי. מתי זה יהיה נכון ומתאים מבחינת העבודה, מבחינת הבית שבנינו והכי חשוב- מבחינת הילדים. עכשיו הם בגילאים מאוד נוחים לתזוזה. מבחינת הקטנים- אין עגלות, אין טיטולים, כבר עצמאיים בשטח. מבחינת הגדולים- אמנם גיל ההתבגרות כבר מתקרב בצעדי ענק לפתח חדרה של הגדולה, אך עדיין אין את הריחוק והניתוק הזה שמגיע עם הגיל המאתגר הזה. הם עדיין שלנו וברור לנו שזו רק שאלה של זמן. ההשפעות הסביבתיות הולכות ומתעצמות משנה לשנה והופכות חומריות יותר ויותר. אנחנו מרגישים ממש מדי יום את הצורך העז "לנקות" אותם מההשפעות האלה (ונכון שצריך שידעו להתמודד עם החברה והשפעותיה וכו', אבל יהיה להם מספיק זמן לזה בהמשך חייהם) ולתת להם לגדול בשקט. מספיק אנחנו על הראש שלהם.
אז עכשיו זה הזמן שלנו. אחרי עשור מאוד אינטנסיבי, של הקמת משפחה, התמקצעות, בניית בית, ועוד מטלות אינספור, החלטנו שאנחנו שוברים שגרה. שוברים ובונים שגרה משלנו בתוך האין שגרה. ברור לנו שזה לא יהיה פשוט ושזה כן יהיה מאתגר. אבל גם ברור לנו שאנחנו עושים משהו שאנחנו מאמינים בו וחייבים לעצמנו ולמשפחתנו את הבדיקה והניסיון הזה. כי עכשיו זה הזמן שלנו.