ויה דולו-ויזה

זה מכבר חגגנו חודשיים מאז צאתנו לדרך ואפשר לומר שאנחנו כבר יודעים להצביע על כמה מההבדלים בין חופש לנופש (אבל על כך בפעם אחרת). לרגל האירוע, נדרשנו להגיע למשרד ההגירה הקרוב למקום מגורינו ולבקש הארכה של חודש לויזה. כיוון שהוצאנו ויזה לחודשיים מבעוד מועד בשגרירות תאילנד, יכולנו להאריך לשלושה חודשים בקפיצה פשוטה לכאורה למשרד ההגירה בקו-סמוי.

הפרקטיקה התבררה כמורכבת יותר מהתיאוריה. כל העסק התחיל להסתבך כשגשמי המונסון שבו להכות מספר ימים לפני מועד פקיעת הויזה, והלכו והתחזקו לקראת היום המיוחל. אותו יום למעשה סימן את שיאם של הגשמים. בקו-פנגן נוצרו אגמים ונהרות יש מאין, כבישים נשברו או נחסמו ממפולות וידענו שגם בקו-סמוי ישנם שיבושי תנועה קשים. כמו כן, תנועת המעבורות שובשה ובכל מקרה, מאד רצינו להימנע מלגרור ארבעה ילדים במונית- מעבורת- מונית- משרד-הגירה- מונית- מעבורת- מונית בתוך הטירוף הזה.

ביום שלפני, עשיתי מאמצים להשיג מידע לגבי הנעשה מעבר לים ולמדתי מהי דיסאינפורמציה. מפעילי המעבורות נאלצו לשנות מועדים ויעדים ומתוך כל שיחות הטלפון באנגלית-תאילנדית, לא הצלחתי להשיג מידע ברור לגבי איזו חברה שטה לאיזה מזח בקו-סמוי, ומאיזה מהם יש גישה למשרד ההגירה. נציגת חברה אחת ענתה באדיבות רבה בתאית, וכשאמרתי משפט באנגלית היא עברה לשתיקה. לאחר מספר פעמים כאלו, התקשרתי למשרדי החברה הראשיים. שם ענתה נציגה שידעה לדבר אנגלית, אבל לא ידעה כלום לגבי מועדי מעבורות, וגם לא עלה בדעתה לברר. בחברה אחרת נאמר לי להתקשר למחרת כי הם מתעדכנים רק בבוקר של אותו היום. במקביל, התחלנו לחשוב על דחיית הנסיעה לתחילת השבוע הבא, אך היה חשש שחריגה מהויזה הנוכחית תבטל את אפשרות ההארכה בחודש, ואת זה כבר לא יכולנו להרשות. ניסיתי להתקשר למשרדי ההגירה בקו-סמוי ובסורטאני (עיר המחוז). כמצופה ממשרדי ממשלה, המענה היחיד שתקבל הוא מענה קולי אוטומטי. העניין הוא, שהמענה הקולי הוא בשפה התאית בלבד וזאת על אף העובדה שמכל שפות העולם, תאית היא כנראה השפה הכי פחות מדוברת בקרב דורשי השירות ממשרדי הגירה בתאילנד.

וכך הגיע יום שישי, יום פקיעת הויזה. התעוררנו לקול גשמים עזים ולמראה זרימות מרשימות בדרכי הגישה לבית שלנו, ומיד התקשרנו להזמין מקום במעבורת הקרובה. בשתי החברות שצוינו לעיל נאמר לנו שאין יותר מקום עד אחר הצהריים. הבנו שאין לנו ברירה אלא לנסוע למזח. כצעד ראשון, נסעתי ל-7/11 להצטייד בשכמיות גשם, שהן ככל הנראה תוצר לוואי כלשהו של תעשיית שקיות האשפה שנארז כמוצר בפני עצמו. אילו רק היו מייצרים את שכמיית הגשם עצמה מחומר חזק כמו האריזה שבה היא נתונה, היא אפילו הייתה עשויה להיות רב-פעמית.

על כל פנים, לאחר שרכשתי את אלו נפניתי למציאת מונית שתיקח אותנו למזח. עצרתי מונית וציינתי את היעד ואת גודל המשפחה שלי והנהג אמר לי: "400". אז עניתי לו: "תמיד זה 300". אז הוא הפנה את ידיו לשמיים ואמר לי (בתרגום ממה שנשמע לי כמשפטים שהורכבו מצירוף אקראי של מילים באנגלית): "עכשיו גשם, זה לא אותו דבר". אני מניח שכוונתו הייתה שבשעת גשם אנשים עשויים להרגיש יותר חסרי אונים ולשלם מחיר מופקע. התעקשתי והוא הנהן להסכמה ובא אחרי לפתח הבית שלנו. כשראה את כל בני המשפחה הרבים עוטים על עצמם את שקיות האשפה הצבעוניות חזר בו ואמר: "400". אני אמרתי "300" והמשכתי לנסות להלביש ילדים בשקיות מניילון דקיק. ואז התחלנו במה שנראה כמשחק דג מלוח – הוא אומר "400", אני אומר "300" והוא עושה צעד לכיוון דלת הנהג כמי שעומד לבטל את העסקה וחוזר חלילה. לאחר מספר סבבים הוא הגיע לדלת ונאלץ להיכנס, אבל המשחק המשיך כשהוא נוסע מטר או שניים כשמגיע תורו במשחק. לבסוף הוא סגר חלונות ונעמד מונע על דרך הגישה לכביש. אנחנו עוד המשכנו להתארגן וכשסיימנו, ביקשתי שיפתח את החלון ושאלתי: "300?", והוא החווה בראשו שכן ועשה פרצוף כאילו מעולם לא הייתה שאלה של מחיר.

לאחר כרבע שעה היינו במזח. הסככה הגדולה שבה רוכשים את הכרטיסים הייתה כמרקחה. נראה שרצף הגשמים האחרון גרם לנהירה מהאי. תורים בכל מקום ושלטים על ביטול ההסעות בקו-סמוי לרגל ההצפות. גם במפגש פנים אל פנים היה קשה להשיג מידע לגבי איזה מעבורת נוסעת לאיזה מזח ומאיזה מהם הגישה למשרד ההגירה תהיה פתוחה. בכל אשנב שירות שאלנו אם יוכלו לעזור לנו לברר לגבי המצב בקו-סמוי, והנציגים כולם הנהנו בהבנה והשיבו בשלילה. רק גברת אחת בדוכן המידע שעמד במרכז הסככה, נעתרה לנו. תודות לכישורי התאית שלה היא צלחה את המענה האוטומטי של משרד ההגירה והגיעה לנציג בשר ודם, שענה לה שיאריכו לנו את הויזה גם אם נהיה בחריגה (כל עוד נעמוד בתשלום של 500 באט לאדם-ליום). שמחנו שלא נצטרך לשוט ולנסוע בגשמים, אם כי עוד קצת חששנו לאי הבנה. כדי לקבל חיזוק לדבריה, הגברת הנחמדה שלחה אותנו למיסטר קים – מומחה בתחום.

מיסטר קים נראה כמי שהרגע התפנה מעיסוקיו במלחמת ויאטנם כדי לטפל בבעיותיהם של תיירים. הוא ישב במשרדו, עם תספורת קארה מאפירה ושפמפם דקיק, לבוש במעיל צבאי. כשנכנסתי למשרדו הוא היה עסוק בספירת שטרות מלזיים שהיו נתונים בתוך חבילה עבה. כשהתפנה, סיפרתי את סיפורינו ולא רק שהוא אישר שנוכל לדחות את הנסיעה, הוא גם הבהיר לי שמאחר ולא מטילים קנס על שהות מעבר למותר על ילדים, רק ההורים צריכים לשלם על ההארכה. העובדה שנראיתי סקפטי למשמע הדברים קצת הכעיסה אותו ולכן השתכנעתי שכך נהוג. שמחים על הדחייה בנסיעה והוזלת האגרה הצפויה חזרנו לביתנו, עם סטטוס חדש: "שב"חים".

אבל כידוע – לכל ראשון יש מוצאי ראשון. הלילה שבין ראשון לשני עוד הביא איתו רוחות וגשמים עזים, אבל בבוקר הגשם פסק ונותרה רק הרוח. השכמנו קום וכבר ב-7:15 היינו בדרכנו למזח. במונית, על הכביש הסמוך לקו החוף, שי נראתה מודאגת ממצב הים ואני הרגעתי אותה שהים יהיה רגוע והשיט יעבור בנעימים. ב-8:30 כבר היינו על המעבורת. הים לא היה רגוע והטלטולים היו עזים. מאיפה לי לדעת? מה אני – ימאי? כך או כך, כחצי שעה מאוחר יותר היינו בקו-סמוי, חלקנו עם תחושת אי נוחות בקיבה העליונה. נהגי המוניות במזח רצו 600 באט על הנסיעה למשרד ההגירה וכך למדתי שהסכום ההוגן הוא לא יותר מ-300. הנסיעה היתה קצרה והכבישים היו פנויים וב-9:30 כבר היינו במשרד ההגירה.

כהוראותיו של המומחה, לקחנו שני טפסים להארכת ויזה, רק לנו ההורים והתחלנו למלא. במהרה הגענו לסעיף שמבקש לציין את מספר הקוד של טופס העזיבה (זה שמקבלים בכניסה למדינה). הבעיה היתה שהיו לנו שישה טפסים כאלה, נבדלים רק בברקוד, שלא צוותו בהתאמה לדרכונים. לא נותרה לנו ברירה אלא להצהיר על ארבעת הנספחים שבחזקתנו ולמלא 4 טפסים נוספים (כשאנו נאלצים להפרד מ-7600 באט נוספים). עלינו לחכות בתור, לא לפני שקיבלנו טיפ ממטייל ישראלי לעשות צילומי דרכון (בתשלום כמובן). התור היה ארוך ובסופו פקידה. היא לקחה את כל הטפסים המקוריים והמצולמים, צלמה אותם פעם נוספת, ואז- מכירים את זה שמתחלפת השנה הלועזית ולוקח איזה חצי שנה עד שמתרגלים וכל פעם מוחקים? אז את החותמת בדרכון קצת בעייתי למחוק… טעות של הפקיד בשדה תעופה, שחתם לנו מועד יציאה מהמדינה לא יאוחר מלפני שנה, עלתה לנו בעוד שישה טפסים למילוי ועוד חצי שעה זמן המתנה.

ועוד הפסקת צהריים, ועוד תור אחד, ידה ידה ידה, 4 שעות ו-14,400 באט מאוחר יותר כל הסיפור היה מאחורינו. עכשיו רק נותר לחזור לקו-פנגן. כל התהליך במשרד ההגירה היה כל כך ארוך, שבינתיים הגשם חזר ואיים לבטל את המעבורת חזרה. כשהגענו למזח שממנו ירדנו באמת התברר שמשם כבר לא יוצאות סירות חזרה ולאחר סיבוב באי, שנמשך הרבה יותר מההפלגה עצמה, הגענו למזח אחר ממנו שטנו חזרה.

אז עכשיו, שאנחנו כבר שוהים חוקיים בממלכת סיאם, לא נותר לנו אלא להמשיך בשגרתנו ולהנות מתוצר הלוואי היפה של הגשמים- המפלים.