שאלת השאלות בבלוגים שכאלה היא – כמה עולה התענוג? לצערי, אאלץ לתת את התשובה הבנאלית – תלוי, אבל לפחות אטרח להסביר במה תלוי ואתן מספרים כלליים מאד, שיש להתייחס אליהם בזהירות הראויה. לא ניתן באמת לקחת מספרים של משפחה אחת ולהשליך מהם על משפחה אחרת, בוודאי שלא על זוג או יחידים, אבל ניתן בהחלט להבין מהם הפרמטרים שיש לקחת בחשבון. בנוסף, אפילו שזה לא בלוג כלכלי, אחשוף כאן, לראשונה, את הדרך האולטימטיבית הזמינה לכל אחד לשמור על ערך הכסף שלו לנצח וללא דאגות.
אז, כמו שציינתי בפתיח, אין עלות טיול גנרית שניתן לנקוב בה. בתחילה חשבתי לתת כאן טבלה מפורטת של ההוצאות שלנו, כי זה מה שחיפשתי בבלוגים דומים לפני שאנחנו יצאנו לדרך, אבל אז שי הזכירה לי כמה מטעה זה היה. לא רק שמספרים שקיבלתי מאחרים לא הועילו, אלא ממש שיבשו את ההערכה הכספית שלי. עדיין, אעשה ככל שביכולתי כדי לתת בכל זאת כמה כללים מנחים למי שרוצה לצאת למסע כזה.
לפני הכל, חשוב להבין מהם הגורמים המשפיעים ביותר. ההוצאות במסע כזה נובעות ברובן מלינה, אוכל ותחבורה, בדרך כלל בסדר הזה, אבל זה תלוי באופי וביעד הטיול. בכל אחד מאלה, ישנם האלמנטים האובייקטיבים, כלומר העלויות במקום מסויים בזמן מסויים באופן כללי או ההרכב המשפחתי, והאלמנטים הסובייקטיבים, כלומר הבחירות של כל אחד מתוך טווח ההיצע הקיים. אי אפשר לקבוע איזה מאלו משפיע יותר, כי גם זה תלוי. לצורך הדוגמה, חודש "התכלבות" ביפן יעלה, באופן כללי, יותר מחודש התפנקות בוייטנאם. לעומת זאת, בהוי אן שבוייטנאם עשינו מנוי לבריכה במלון שרוב דייריו מוציאים בשבוע את מה שאנחנו הוצאנו בחודש שבו חיינו בבית פרטי ענק ואכלנו כל יום במסעדה, בדרך כלל שתי ארוחות. הם לא היו עשירים מאד בהכרח, פשוט בחרו לבלות את חופשתם בדרך הזו.
ההשפעה שלנו על הגורם האובייקטיבי היא בעיקר בבחירה לאן להגיע ומתי. מאחר והלינה היא במקרים רבים ההוצאה העיקרית, הגעה מחוץ לעונה יכולה להוזיל בצורה משמעותית. היכרות מעמיקה עם היעדים יכולה לסייע מאד בתחום הזה. בקו-פנגן, למשל, שיא העונה מבחינת עלות יוצא על העונה הגשומה ביותר, והתקופות שמחוץ לעונה הן נהדרות. כמו כן, איזורים מסויימים לעיתים זולים משמעותית מאחרים בתוך אותה מדינה. גם הויזות הסתברו לנו כמרכיב משמעותי בעלות והיכרות עם הנושא המורכב הזה יכולה לחסוך המון. לדוגמא, ויזה להודו שהוצאה בישראל תקפה לשנה שבה ניתן להיכנס מספר פעמים, בכל פעם ל-180 יום. במילים אחרות, תוכלו לבלות שנה בהודו (מומלץ בכל מקרה) על ויזה אחת עם קפיצה לנפאל או סרי לנקה. אנחנו הוצאנו ויזה להודו בהאנוי, שעלותה זהה וגם היא תקפה לשנה, אבל מגבילה כל כניסה ל-90 יום בלבד. זה משנה באופן מהותי את ההוצאות.
מחיר לחדר במלון בקו-פנגן, יכול לרדת בכ-20$ ללילה מה-1 לאפריל, כי זה נחשב מחוץ לעונה.
אבל עיקר ההשפעה של החלטותינו על התקציב נובעת, מן הסתם, מהבחירות הסובייקטיביות. את אלו בחרתי לחלק לשני סוגים: רמת המחיה ורמת התנועתיות. עבור כל מי שמטייל על תקציב לא בלתי מוגבל, הגורם המשפיע הוא בלי ספק רמת התנועתיות. כן, זה יותר משפיע מרמת המחיה, בעיקר עבור מטיילים בדרום אסיה. התקופות היקרות ביותר שלנו היו תקופות הנדודים, על אף שבתקופות אלו חיינו ברמת המחיה הנמוכה ביותר. כאן הייתי יכול לפרט את התקציב החודשי לכל מדינה, אבל הממוצע הוא מטעה. בתור כלל אצבע, ההוצאה החודשית שלנו בזמן השתקעות נמוכה ב-30 עד 50 אחוז מההוצאה הממוצעת על פני כל התקופה באותה מדינה. הנקודה הזו היא החשובה ביותר למי שמחפש כאן עצה. מבלי להבין זאת, היינו מסיקים שלאוס היא המדינה היקרה ביותר בטיול, שכן העלות החודשית בה היתה עבורנו 4000$ (היינו רק שלושה שבועות, זה החישוב בהרחבה לחודש), לא כולל ויזה וטיסה ממנה לתאילנד, שוב – כתוצאה מהיערכות שגויה בנושאי ויזה. הסיבה לעלות הזו היא שבלאוס טיילנו בסגנון ראלי חוצה מדינה מדרום לצפון, עם עצירות של עד 3 לילות ביעד, בדר״כ פחות. השתמשנו בתחבורה קרקעית בלבד (למעט הטיסה לתאילנד שנכפתה עלינו, כאמור), ישנו בחדרים בסיסיים או פחות, ואכלנו אוכל מקומי בלבד.
מאידך, זמני ההשתקעות הם דווקא אלו שבהם חיים ברווחה גדולה בבית נוח ובמיקום שמאפשר הרבה פינוקים ושגרת חיים רגועה.
מה הסיבה להשפעה הגדולה כל כך של מידת התנועתיות? אנסה להסביר.
מחיר התחבורה הוא רק אלמנט אחד בסיפור, לאו דווקא החשוב ביותר. יותר מזה משפיעים מחירי הלינה והמזון. ככל שתאריכו את שהותכם במלון, כמובן שתקבלו מחיר זול יותר. אנחנו כרגע שוכרים חדר גדול ונוח במלון טוב תחת התחייבות לזמן ארוך ב-40% הנחה מהמחיר ששילמנו לפני שהתחייבנו, שהיה אטרקטיבי ביחס לאזור מלכתחילה. אבל האפקט המשמעותי באמת מתקבל משכירה חודשית של דירת מגורים. מחיר הלינה יורד בצורה דרמתית בזמן שהנוחות עולה משמעותית. בתחום המזון, כמובן שההתנהלות מוזלת לאחר מספר ימים של היכרות עם ההיצע המקומי. די מהר מתקבל מדרג של מסעדות לפי חשבון של עלות מול תועלת. אם שכרתם בית, אדרבא – ארוחה גדולה אחת ביום נעשית בבית (סלט, ביצה, לחם ועוד) וכך גם חלק מארוחות הביניים. אני לא מציע, רחמנא ליצלן, להתחיל ממש לבשל באופן קבוע, זה פשוט לא מוצדק לטעמי בהתחשב במחיר והאיכות של ארוחה מקומית בחוץ. אבל ארוחת הבוקר הים-תיכונית הטיפוסית שלנו, שלעתים כוללת גם שקשוקה עם תוספת רכיבים מקומיים, היא הטובה ביותר שאני יכול להעלות על דעתי, והיא קלה וזולה להכנה. עניין בחירת המסעדה הוא מהותי – כשאוכלים בחוץ אוכלים אוכל מקומי. זה חד משמעי כשמטיילים לתקופה ארוכה, אבל אני חושב שזו האפשרות היחידה ההגיונית בלי קשר לאורך הטיול. על הסיבות לכך אפשר לקרוא כאן. בתמונה למטה: שקשוקה ששודרגה בבמיה וגבינת פניר.
מבחינת מעברים תכופים בין מדינות, אי ניצול של ויזות מעלה את ההוצאות בשל הצורך ביותר ויזות ויותר טיסות.
על רמת המחיה אין מה לפרט יותר מידי – ככל שתתפשרו יותר תשלמו פחות.
טווח הבחירה בשלל הגורמים הסובייקטיביים הוא רחב מאד וזו הסיבה שקשה לתמחר מסע כזה עבור מישהו אחר. אנחנו מצאנו תמהיל נכון מאד עבורנו של שני הגורמים הסובייקטיביים שצויינו לעיל. התייצבנו על מידת תנועתיות שמתאימה באופן מאד ספציפי למשפחה שלנו והיא פועל יוצא של סך כל הכוחות הפועלים במשוואה המורכבת הזו. נהננו להשתקע לחודש-חודשיים במקומות מסויימים ולגוון בינהם בשבועות של נדודים. הצלחנו למצוא איזון שמאד מתאים לנו בין התשוקה לטייל, לחוות ולראות לבין הצורך לקנן. זה גם התאים מאד לצורך שלנו לייצר תקופות לימודים רציפות, שלא מתאפשרות בזמן נדודים. בתוך התנועות וביניהן, מצאנו את המינון הנכון לנו של שמירה על התקציב ופריצות תקציביות מדודות. אנחנו לא עטים על כל אטרקציה שנקרית בדרכנו, אבל משקיעים באלו שנראות לנו מוצדקות. בנה-טראנג שבוייטנאם ויתרנו על פארק השעשועים הענק לאחר שהבנו שהוא לא מצדיק את מחירו המוגזם, בעיקר בתקופה שעברנו בו והסתבר שחציו סגור לרגל שיפוצים ולכן הוא גם מאובק וחם. אבל ביעד הבא שלנו בוייטנאם, הזדמן לנו פארק שעשועים שהסתבר כהצלחה אדירה ובמחיר סביר. אך לרוב, האטרקציות שמהוות את הבורות התקציביים קשורות לאפשרויות שמזדמנות לנו בדרך וייחודיות מבחינה גיאוגרפית: פארק עצום ומרשים מחוץ לבנגקוק, מערה מרהיבה ושיט חיפוש דולפינים בלאוס, יום שיט במפרץ האלונג המפורסם ותיאטרון בובות מים בוייטנאם, ספארי בשמורת בארדיה בנפאל וכמובן – טרקים (בלאוס, הודו ונפאל). עוד לא נכנסנו לענייני מצנחי רחיפה, באנג׳ים, ושאר ריגושים מהסוג הזה. אולי זה יגיע בהמשך.
כמובן, גם מבחינת רמת המחיה מצאנו את דרך הביניים המתאימה בדיוק לנו. בתחום הלינה, אנחנו מוכנים לשלם יותר על נוחות (שני חדרי שינה מחוברים, מים חמים, מזגן כשצריך), ניקיון, חצר וכו׳, אבל לא על פאר. גם בנושא המיקום, אנחנו מוצאים פשרה בין הרצון להיות במרחק הליכה או רכיבת אפניים ממה שצריך לבין המחיר המופקע שנדרש לעתים עבור הנוף בחלון. ארוחות אוכלים כמעט תמיד במסעדות פשוטות המציעות אוכל מקומי ומידי פעם מגוונים בפיצה או המבורגר וכיוצא באלה. למי שבא לבקר אותנו בטח קשה להבין זאת, כי הכל זול ביחס לארץ, אבל אנחנו כרגע בתוך החיים האלה, לא בחופשה קצרה. כמו שבישראל אנחנו ממעטים לאכול במסעדות, גם כאן עושים את החישוב הפשוט- אם נאכל אוכל יקר פי שניים מהמקומי 20 פעמים בחודש במקום 3, אז בטווח של שנה ייגזלו מאיתנו בערך 6 שבועות של טיול.
לשימחתנו, את רוב השנה בילינו במקומות שבהם גם הילדים שמחו מאד מהאוכל המקומי. זאת ועוד, בדרך כלל כשהאוכל טוב, אז כל האוכל טוב, ולהיפך, כלומר – מקומות עם אוכל מקומי רע צפויים להציע אוכל מערבי רע יותר. בעניין התחבורה – מנסים תמיד למצוא את הנוסחה האופטימלית מבחינת נוחות ומחיר. הטיול שעשינו בלאוס חייב, כאמור, תנועה יבשתית. ועדיין, מצאנו שילוב בין אוטובוסים מקומיים, תחבורה בוואנים ורכב שכור. לכל מקטע היו השיקולים שלו. בוייטנאם הענקית, לעומת זאת, עשינו שני דילוגים אוויריים שהיו זולים מאד ושאר הנסיעות היו באוטובוסים נוחים מאד. את מסע ההימלאיה עשינו (ועודנו עושים) באופן יבשתי לכל ארכו. עם זאת, כמעט את כל הדרך עשינו ברכב ששכרנו עם נהג. מאחר ואנחנו שישה, ההבדל מכרטיסי אוטובוס תיירים לכולנו כבר לא כזה גדול. כמו כן, יש לזכור שלמסע היבשתי יש ערך מוסף לא מבוטל מבחינת חווית הטיול. לכן אנחנו בוחרים בנסיעות יום ולא לילה בהרבה מהפעמים.
אז כל הקוראים שקיוו למצוא כאן מספר מדויק עבורם והבינו שלא יקבלו, בכל זאת, להלן סיכום הטיפים הפרקטיים:
1. אל תבנו תחזית הוצאות על סמך פוסטים בנושאי עלויות בבלוגים של משפחות אחרות. הגדירו תקציב כולל וצאו לדרך. גם ככה תחליטו על המסלול תוך כדי תנועה. תעדו את ההוצאות כדי לשפר את תהליך קבלת ההחלטות שלכם. אנחנו החלטנו לטוס ישירות מקטמנדו לגואה בסוף תקופת נפאל שלנו. ויתרנו על המסע מדלהי לגואה דרך אגרה ורג׳סטאן כדי לחסוך כסף – נטוס ומיד נתמקם בבית. אם היינו שוקלים טיסה או מסע יבשתי לפני שנה, ללא ספק היינו זוקפים את שיקול החיסכון לטובת המסע היבשתי, אבל מאז החכמנו. כמובן שנסיעת לילה תהיה בדרך כלל זולה מטיסה של שעה, אבל מסע של ימים ושבועות זה כבר סיפור אחר.
2. הגדירו היטב את מטרת הנסיעה שלכם – מהו התמהיל טיול/חופשה הרצוי לכם וכמה תהיו מוכנים לשלם על זה. עלויות חודשי ההתמקמות שלנו נעו בסביבות ה-2000$ והתאפיינו, כאמור ברווחה גדולה, אבל אין במספר זה כלום כדי להעיד על הממוצע. אם תרצו לזוז מעט, תוכלו לחיות באיזור הזה של העולם בזול מאד.
3. הגדירו לעצמכם על מה תהיו מוכנים לשלם יותר בעבור לינה ועל מה לא.
4. ויזות, מעבר להיותן מטרד מעיק, מהוות הוצאה משמעותית בעלות טיול נדודים כזה וכדאי מאד להתחשב בסוגי ומשכי הויזה בתכנון המסלול.
5. אוכל מקומי, למי שפספס.
ולסיום, כפי שהובטח בפתיח, להלן העצה הכלכלית, הפשוטה ליישום, שמאפשרת שמירה על ערך הכסף. זהו נושא שמטריד רק את ברי המזל שיש להם כסף. כשיש, צריך להחליט מה עושים איתו – פק״מ? מק״מ? תיק השקעות? באיזה סיכון? אולי מט״ח? בטח נדל״ן! אולי בכלל מתל״מ (מתחת למזרן)? בטוח ביטקוין! או שלא? כל מי שהתמזל מזלו לחסוך קצת כסף, נתקל בבעיה הזו. כל החלטה היא לקיחת סיכון – אם קניתי מט״ח אני חשוף לקריסת ערכו ואם לא קניתי מט״ח בעצם החלטתי לשים את כל יהבי בשקל ולהסתכן באינפלציה; אם אני משקיע אני לוקח סיכון ואם אני לא משקיע אני גוזר על החיסכון שלי שחיקה. אבל מסתבר שיש דרך אחת שמבטיחה לקבע את ערך הכסף ולדעת שהוא מעולם לא יאבד מערכו והדרך הזו, קוראים יקרים, היא פשוט להוציא אותו. ולא סתם להוציא על רכוש, כי אז ניחשף לסיכון שיגמר/יתקלקל/יאבד/ייגנב, אלא לממן באמצעותו חוויות. אם לחדד את זה קצת יותר, הכוונה היא לא בהכרח לקנות אטרקציות וריגושים אלא פשוט לקנות "זמן טוב". אני חלילה לא מציע להוציא את הכל ולהישאר בלי כלום, אני רק מציע להקצות מקום של כבוד לחוויות בתיק ההשקעות שלנו. יועצי ההשקעות יגידו לנו שכדאי לפזר – להשקיע במניות כדי להשיג תשואה, להתגונן באג״ח סולידי ולחפות על שניהם בקצת זהב לקיבוע הערך. אז ברוח הפיזור, הפלח הסולידי ביותר בתיק ההשקעות שלנו מוקדש לרכישת כמות מכובדת של זמן איכות והחלטנו לתת לו נתח גדול פשוט כי אנחנו שונאי סיכון :). מרגיע אותנו לדעת שכל שקל שקנה לנו חוויה, כבר לא יכול להילקח מאיתנו. אולי יילקח בבוא היום עם האלצהיימר, אבל זה כבר באמת לא משנה…
