מדרג קולינרי

אחד ההיבטים העיקריים מבחינתי לטיול במקומות חדשים ושונים הוא האוכל. זה לא היה תמיד ככה, אבל זה התפתח עם הזמן והקילומטראז׳. הרי אנחנו מטיילים בשביל החוויות וחווים את החוויות בשביל הזכרונות. זו מהות הטיול או החופשה. בלי זה, קשה לראות את התועלת. וכדי לזכור טוב יותר, אנחנו משתמשים בעזרים. אנחנו מצלמים כדי שיהיה לנו גירוי חושי שיעצים לנו את שחזורו של רגע מסויים, שנים לאחר שחווינו אותו. התמונות מהוות זרז לשליפת מגוון הרגשות הקשורים לארוע או מקום מסויים. אך כל אחד מאיתנו יודע שהתיעוד קורה גם ללא עזרים חיצוניים, במוחנו. ישנן סיטואציות רבות שאנחנו משחזרים במוחנו ע״י תיעוד ויזואלי, ממש מסוגלים לראות את התמונה ולהיזכר. אז מה שהפנמתי עם הזמן הוא שהמוח שומר תיעודים חושיים נוספים, ואלו של הטעם והריח מוצלחים לפחות כמו הויזואלי בשחזור רגשות, כך עבורי, על כל פנים. החוויה השלמה של מקום או ארוע כוללת גם ריח וטעם, לא רק תמונה. זכרון החוויות שלי התעצם מאז שהתחלתי להתמקד גם באוכל בשיטוטיי. אני זוכר בברור ארוחת בשרים משיפודי ענק בצד הברזילאי של מפלי האיגוואסו, עוף ברוטב Jerk עם מאה טעמים וחיתוך באמצע העצם בחוף ליד פורט אנטוניו בג׳מייקה, סלט פאפאיה ספציפי שיש בו חציל חי בפאי בתאילנד, אמפנדה קסומה בקוסקו בפרו, קלצונה מופלא בקמפינג אחד באיטליה, שיפוד טופו בנו-ג׳יאנג ביונאן שבסין שאחד התבלינים שלו מאלחש את הלשון ועוד כל כך הרבה. אני זוכר איך נראים המקומות שבהם אכלתי אותם, לא כי היו מעניינים במיוחד, אלא כי האוכל שאכלתי בהם היה מיוחד. שמתי לב שכשאני מכין סום טאם וסטיקי רייס בבית, אני נהנה לא רק מהטעם, אלא מתחושה נעימה של שחזור רגעים טובים, ממש כמו להסתכל באלבום, רק מסוג אחר.

בתמונה: משלוח ישיר של cinnamon roll בחבל ושקית למרפסת חדר המלון. ייזכר יותר בזכות החוויה ופחות בזכות הטעם. ותודה לרג'ון על שיתוף הפעולה 🙂

היתרון בארצות המזרח הרחוק הוא שהטעמים שנפגשים בהם מובחנים מאד ושונים מכל מה שאנחנו מורגלים בו. זה מקשר את הזיכרון הרבה יותר טוב למקום. יותר יעיל ממקדונלד שטעמו בלה-פז כמעט זהה לזה שבסייגון, או מפיצה שכשמזמינים אותה, לא חשוב היכן, מקווים שתזכיר את זו של הקוקיה בדפנה, או הטראטוריה ההיא ליד אגם גרדה.
מעבר לכך, אוכל הוא באמת חלון נהדר לתרבות. אפשר ללמוד לעומק אנטרופולוגיה רק מהתבוננות במנות השונות, בחומרי הגלם, בתבלינים ובהרגלי האכילה. ניכר מאד, למשל, שההימלאיה היוותה לאורך אלפי שנים מחסום תרבותי בין אוכלוסיות תת היבשת ההודית לזו שבסין. כשאתם אוכלים מומו בנפאל, עליכם להודות לסוחרים הנווארים שעזרו לו לעבור את ההרים וכשאתם אוכלים נודלס מוקפץ (Chow mein) לצד נקנקיית דם בצפון הודו, אתם עדים להגירה הטיבטית המאוחרת. אבל אלו הן עדויות ספורות ונדירות יחסית לזליגה תרבותית חוצת-הימלאיה.
לעומת זאת, קל לראות שיושבי דרום-מזרח אסיה הם צאצאים של מהגרים מאיזור סין ושההשפעה הסינית נשארה רציפה לאורך הדורות: הדגן הכמעט בלעדי הוא אורז, המון מנות מוקפצות בווק, אין בכלל שימוש במוצרי חלב, אוכלים המון בצ׳ופסטיקס, הרבה מאד מנות נודלס ועוד המון דוגמאות.

בניגוד להשפעה הסינית המשמעותית מאד בדרום מזרח אסיה, הקשרים עם המערב, כלומר עם תת היבשת ההודית, ניכרים הרבה פחות. אל תצפו לקבל צ׳ופסטיק בנפאל ואל תחפשו תבשילי עדשים בלאוס. בוייטנאם לא תמצאו מנות עם כמון ובהודו תתקשו למצוא מנות בלעדיו. באופן מעניין, כן תוכלו למצוא שימוש בכמון בתאילנד, שעל אף ההשפעה הסינית הדומיננטית בה ובניגוד לוייטנאם, הושפעה גם, אם כי הרבה פחות, מהודו שבמערב. מבט במפה יכול להסביר זאת פשוט ע״י קרבה גיאוגרפית. גם הרוטי הבסיסי כל כך בהודו היגר מזרחה עד תאילנד ונעצר שם. הוא אפילו שמר על שמו, אבל בשל הליברליות התאילנדית בהגייה, בדרך כלל תשמעו אותו מכונה ״לוטי״.

ואם עד עכשיו לא השתכנעתם שלאכול אוכל מקומי זה הדבר הנכון, אז לפחות מהסיבה שזה פשוט הכי זול ובצורה משמעותית. מבחינתי, זהו אחד מאותם מקרים נדירים שבהם בחירה בזול יותר קונה את הטוב יותר. אני ממש בעד לאכול אוכל מקומי בטיול או חופשה ומאחר שכך, אנצל את ציון השנה לסיכום ממצאיי עד כה, בצורת מדרג קולינרי. הריהו לפניכם.

לאוס

ההרגשה הכללית היא שבלאוס אוכלים רק כדי להמשיך לחיות. לגרגרן כמוני, זה מעורר מחשבה. מה האינטרס שלהם? רק כדי לקום למחרת ולאכול את אותו אוכל? מה הטעם (תרתי משמע)?

שום דבר לא מתעלה לעבר רמה של תענוג. מנות מסורתיות של כפריי האיזור כמו סלט פפאיה ירוקה או בשר קצוץ עם ליים והרבה עשבי תיבול (לאאב) נעשות טעימות הרבה יותר ממערב לנהר המקונג, בתאילנד. זאת על אף שמקורן של המנות הנ"ל הוא בלאוס, ושהאוכלוסיות בכפרי האזור הן מאותם השבטים משני צידי המקונג. אפילו הבסיס הפחמימתי החשוב ביותר באיזורים אלה, הסטיקי רייס, הוא מלוכלך ולא מפתה בלאוס, אבל צח ויפה בתאילנד.
גם המורשות הקולוניאליסטיות מאכזבות – הבאגטים מרגישים לא טריים מיד עם גמר אפייתם, בניגוד לשכנה ממזרח, וייטנאם, שבה כמעט תמיד הבאגט יהיה בפריכות הנכונה מבחוץ ומבפנים. הקפה טעים, אבל נופל מהוייטנאמי.

לזכותה של לאוס תיזקף הבירה המקומית המצויינת – Bear Lao, במיוחד הכהה מביניהן.

ציון: 5, בכל זאת, יש בירה טובה ומצאנו מה לאכול ולא חטפנו קלקולי קיבה.

נפאל

יחסי נפאל והודו בתחום הקולינריה מזכירים את אלו של לאוס ותאילנד. מדובר במקרה תמוה נוסף שבו גבול יבשתי פתוח למדי בין שתי שכנות ידידותיות מאד אחת לשניה מהווה קו הפרדה בין אוכל מוצלח לאוכל בינוני או למטה מכך. הרבה מהמנות בנפאל נושאות שם דומה לאלו שבהודו ובכך מתמצה הדמיון ביניהן. הדאל, נזיד העדשים, הוא גולת הכותרת בנפאל, ועדיין הוא כמעט תמיד יהיה נחות מזה שתמצאו בהודו, אפילו ששם זוהי רק מנה אחת (בעלת מספר וריאציות) מתוך מגוון עצום. הארוחה הלאומית היא הדאל באט- דאל (עדשים), אורז, קארי, יוגורט, עלים מרים חלוטים (של חרדל בדרך כלל) ופאפס, כולם מוגשים במגש מתכת אחד. זו ארוחה מקבילה למדי לטאלי ההודי, רק שהדאל דל, הקארי בינוני, היוגורט מתוק ואין צ׳פאטי. אחריו נפוץ מאד המומו, אבל רק לעיתים הוא ממש טעים. עוד לא נתקלנו בכזה שמגיע לרמה לאלו שפגשנו בצפון הודו. אפשר למצוא גם פאקורה, סאמוסה וניסיונות לקארי פה ושם ועוד כהנה וכהנה, אבל כולן נופלות מהמקבילות ההודיות. זה כאילו שיש אגף מכס הודי שמונע מעבר של תבלינים וידע.

אוכל הרחוב היחיד שראינו בפוקרה הוא הצ׳אט- פירה שמסודר בצורת טבעת שחלקה הפנימי משעועית והחיצוני מתפוח אדמה היושבת על פלטה מחוממת ובמרכזה מתבשלים מים שאליהם מגרדים מהפירה בכל פעם עד שנגמר ואז מוסיפים מים וחוזר חלילה, כך עד שמגיעים לקצה. הצ׳אט משמש להכנת מספר מנות, חלקן ממש טעימות. אנחנו מאד אוהבים את ה-Dahi Puri –  כדורי בצק דק חלולים מטוגנים שבהם ממלאים צ׳אט, בצל, עגבניה, כוסברה, חטיף בטעם פלאפל, יוגורט ותבלינים. היה אפשר לתת על זה נקודות זכות, אילולא היה זה אוכל הודי למהדרין, המוכן ע״י מהגרים הודים…

ציון: 6 כי בכל זאת אפשר למצוא משהו סביר לאכול ברוב המקרים.

וייטנאם

האוכל בוייטנאם הוא זול וטעים בדרך כלל. המרכיב הבסיסי הוא כמובן האורז, אבל דווקא יותר בצורתו המעובדת – אטריות מכל הסוגים והצורות, דפים מיובשים או טריים מגולגלים, עיסה המאודה לכדי דף רך בזמן הכנת המנה ועוד. כמובן שנעשה שימוש רב גם כאורז לבן (או צהוב) אחד-אחד. המרכיב השני בחשיבותו הוא עלים טריים והרבה מהם! חסה, מנטה, בזיליקום ועוד רבים שלא מוכרים לנו כמו עלים דמויי סרפד, עלים מאורכים בטעם כוסברה, סוג של עירית מגודלת ועוד רבים ומשונים. הם מוגשים לצד מנות נודלס רבות, מגולגלים בתוך הספרינג רולס, מוכנסים לתוך סנדוויצ׳ים ונוכחים מאד באופן כללי. עד כדי כך נפוצים שניתן לקנות אותם בשווקים כבר כתערובת שטופה ומוכנה, פעמים רבות גם עם נבטים.

המנה המקובלת לזמן הבוקר היא מרק הפו – ציר בקר עם אטריות אורז ותוספת כלשהי, לרוב בשר בקר, שאליו מכניסים עלים טריים, נבטים, ליים, סוג של רוטב סויה סמיך במיוחד וצ׳ילי. בנוסף, מוקדם בבוקר מתחילות המאפיות ברחבי המדינה לייצר באגטים נפלאים בסטנדרט צרפתי. זמן קצר אחר כך הם נהפכים לסנדוויצ׳ים מופלאים שנקראים באן מי. הבסיס הוא בשר חזיר או ביצה, בתוספת פאטה חזיר, סוג של מיונז (לא מצנצנת מסחרית כמובן), רוטב על בסיס סויה, עלים טריים ותערובת של שבבי פפאיה ירוקה וגזר כבושים מעט. נהדר!!

הפו והבאן מי הם כלל-וייטנאמיים, וכמוהם גם ה-Ban Bao (לחמניה מאודה ממולאת בשר חזיר או עוף ו/או פטריות, בצל וביצה קשה), העדיפה בדרך כלל על מקבילתה התאילנדית (Salapao), שתיהן צאצאיות של אם קדמונית סינית (Baozi או בקיצור Bao).

אבל אחד הדברים הבולטים הוא שיש מנות רבות שמוגבלות לאיזורים מסויימים, כמו הקאו לאו במחוז קוואנג נאם שבמרכז, השיפודים של הצפון הרחוק – אזור סאפה, ה-Bun Cha (חזיר צלוי בתוספת מרק ואטריות אורז, עם או בלי ערימה נאה של ספרינג רולס ליד) וה-Banh Cuon (דף אורז מאודה ומגולגל במילוי תערובת פטריות/בשר עם בצל) באזור האנוי.

ציון: 8 על השילוב של הטעם והטריות. כמעט ואין נפילות של ממש, אבל גם לא התעלויות.

הודו

מקום ראשון בטעמים ובמגוון. הפסידה את המקום הראשון בדירוג הסופי בגלל ההרגשה הכללית בבטן לאורך זמן. לא מדובר בקלקולי קיבה או כיוצא באלה. כאלו לא פקדו אותנו במשך שלושת החודשים שהיינו בהודו, למרות הדעה המקובלת ולמרות שניסינו באמת כמעט הכל ובכל מקום. מדובר בהרגשת כבדות שלא היתה נוכחת בדרום מזרח אסיה. אולי הסיבה היא שקמח חיטה תופס מקום שווה לאורז מבחינת בסיס הפחמימה בתזונה. מאידך, אוהבי החיטה ומוצריה ימצאו הרבה יותר עניין בהודו. אפילו לחם טעים שכיח למדי באיזורי התיירות. נקודת חובה נוספת היא מיעוט בולט בתזונה בשרית, למרות שסקירה זו מדברת על הצפון בלבד. לפי דיווחים, הדרום עשיר בהרבה בנושא הזה. טעמנו עוף מספר פעמים והבנו שאין חובה – היה צמיגי וחסר חן. הכבש, לעומת זאת, טעים בהימלאיה, מהמעט שיצא לנו לחוות. בעמק קולו גם מגדלים פורלים בחוות על הנהר ומי שטעמו אמרו שטעים. אנחנו, שבאים מאיזור של חוות פורלים על נהר הדן האימתני שלנו, לא טרחנו לבדוק.

התבשילים המקומיים הם מהטובים שטעמנו עד כה בעולם. עשירים בצורה יוצאת דופן במרקמים ובתיבולים. באמת שקצרה יריעת הפוסט מלתאר את מגוון התבשילים, לכן לא אנסה. מספיקה הצצה בתפריט של מסעדה הודית גם בארץ כדי להבין את העושר. המגוון הופך לבלתי נגמר בפועל בכך שאותה מנה בהודו נעשית באופן שונה בכל מסעדה. מאלאי כופתה במסעדה אחת יהיה שונה מזה שיוגש בשכנתה. בנוסף, מדובר בתת יבשת עצומה ומאכלי הדרום שונים ממאכלי הצפון.

הרכיבים המשמעותיים כוללים קטניות למיניהן וירקות מבושלים רבים כמו תפוח אדמה, כרובית, תרד, מיני דלועיים ועוד. אבל הפנינה האמיתית היא גבינת הפאניר – גבינה מושלמת לתבשילים. מגיעה למרקם המושלם מבלי להתפרק וסופגת את טעמי התבשיל באופן מעורר השתאות. השימוש בה הוא כבשר של התבשיל באין בשר. קצת מזכיר טופו, אבל עדיף בהרבה בטעם ובמרקם.

התבלינים העיקריים הם שום, ג׳ינג׳ר, כמון (כזרעים שלמים או טחונים), זרעי כוסברה וכורכום, אבל לכל תבשיל יצטרף גם סטוק תבלינים- גראם מסאלה ודומיה. תערובות אלו מכילות, בנוסף לתבלינים המוזכרים לעיל, טעמים אקזוטיים כגון הל, ציפורן, קינמון, זרעי חרדל ואחרים. ראס-אל-חנות של הודו, אם תרצו. עלי הקארי לא נפוצים בצפון, אותם כנראה נפגוש יותר בדרום.
ניתן למצוא הרבה יותר מתוקים טובים, אבל רובם לא מקומיים ממש. בתחום זה דרום אסיה מקבלת ציון נמוך באופן כללי, אבל זה תחום שולי בלבד מבחינתי, ואני זה שמדרג פה.

ציון: 9.6 איבדה מעט ניקוד רק על תחושת הכבדות המלווה את השהות באופן כללי.

תאילנד

אחח, תאילנד… מאיפה נתחיל? מהטעמים? מהטריות? מהמגוון והזמינות? אפילו רק על ההרגשה שהתזונה הזו פשוט הכי נכונה הייתי נותן לה מקום ראשון.

נתחיל מהסוף. מי שרוצה מודל לתזונה נכונה ומאוזנת, שיגיע ללמוד. הסיבה הראשונה היא שהפחמימה הבסיסית היא אורז. אני לא רוצה, חלילה, לדבר סרה בחיטה אימנו או לנעץ את הגלוטן. יתרה מכך, אם הייתי נדרש לכלול בדירוג את כל הארצות שחקרתי מבחינה קולינרית, אחד משלושת המקומות הראשונים בוודאי היה שמור לאיטליה – מדינה שצריכה לשנות את דגלה לצמח חיטה עם עגבניה לצידו. אבל מרגיש לי בבטן שאורז יותר נכון.

הסיבה השניה היא ההרכב. התזונה התאילנדית בנויה באופן כללי בהתאם לפירמידת המזון מספרי הלימוד. הבסיס הוא פחמימה, מעליו ירקות ופירות, מעליהם חלבון ומעליהם שומנים, בכמויות הולכות ופוחתות. ההבדל התפיסתי העיקרי מהתזונה שלנו הוא בקומת החלבון בפירמידה. בתרבות המערבית מקובל שכמה שיותר בשר – יותר טוב. אני מניח שזו תפיסה שהשתרשה כשבשר בתזונה היה נחלתם של העשירים ומחסור בבשר ייצג תת-תזונה, אבל עבור רובנו זה כבר לא רלוונטי. התפיסה במטבח התאילנדי שונה. כמעט כל מאכל תאילנדי מכיל בשר כלשהו ו/או ביצה, אבל בכמויות קטנות. 50 גרם ולא 250. אולי הסיבה לתפיסה השונה היא שכל תאילנדי מאז ומעולם יכול היה למצוא בסביבת מגוריו איזו חיה לזרוק למרק.

הסיבה השלישית היא הכמויות והרגלי האכילה. קיבה מערבית תתקשה להסתפק במנה מקומית אחת. להבנתי, ההבדל נובע מהרגלי אכילה שונים. במסעדה, התאילנדים בדרך כלל יזמינו מגוון של מנות לחלוק בין הסועדים, כלומר – בניגוד להרגל שלנו, לא מזמינים מנה לסועד ולכן מנת מסעדה לא בהכרח נועדה להשביע אדם בוגר. אבל גם המנות הנאכלות על הדרך באופן אישי, כמו הנודל סופ, השיפודים, הלוטי ואחרות הן בגודל שלא משביע אדם בוגר מערבי ממוצע. גם כאן הסיבה נעוצה בהרגלי האכילה התאילנדיים. הזמינות האינסופית למנות טריות, מהירות וזולות מאפשרת למלא רעב זמני בארוחות חטופות קטנות. מטרתן היא לא ליצור שובע שיחזיק ל 6-7 שעות הקרובות אלא רק שישביע לכרגע, עד ששוב נהיה רעבים. אם מתרגלים לאכול כך, אז אוכלים רק כמה שצריכים ולא כעתודה.

הטעמים: ובכן, האמת היא שהטעם הבסיסי ביותר במטבח התאילנדי הוא של רקב. לא כל כך נורא אם נזכור שבמטבח של כולנו מצויים יינות, חומצים וסויה. אבל המפליא הוא שעבור התאילנדים, הטעם הבסיסי ביותר הוא מה שמסמל עבורנו תמרור אזהרה תברואתי חמור – רקב דגים. רוטב הדגים הוא מרכיב בסיסי במטבח התאילנדי ברמה של מלח במטבח המערבי. למעשה – הוא המלח. משתמשים בו לכל תבשיל או סלט להמלחה ותיבול גם יחד. בכל מכולת קטנה וסופר גדול מוקדש אגף מכובד לרוטב דגים לסוגיו. מי שבמזווה יושב לו רוטב דגים תאילנדי ודאי לקח שאיפה ומכיר את גודל הזוועה. אבל הדברים הקשים באמת הם משחת השריפסים המשמשת לסוגי קארי שונים ומתססת הדגים המכונה Pla ra (אך בעצם נהגית כ-״פה-לה״, כבר אמרנו שמותר להחליף עיצורים בתאילנד). את האחרונה תוכלו לרכוש בשווקי האוכל. ניתן לזהות אותה לפי הריח ועננת הזבובים. בדרך כלל, תהיה זו מרקחת עכורה בתוך דליי פלסטיק, עם או בלי שאריות דגים. זה נראה כאילו שהחברה שמפנה אקווריומים של משפחות שנסעו לחופשה ארוכה מבלי לדאוג להאכלה, פרקה את מטענה ממש בתוך השוק ואז באה מישהי עם מקל ששקית קשורה בקצהו לגרש זבובים מעל זה ולגבות על זה כסף. אבל פה-לה זה באמת למתקדמים. אני מבקש שלא יוסיפו לי כזה לסלט. גם לא את גוויות הסרטנים בקליפתם. טעמתי ולא מצאתי בזה שום הגיון. אז איך בעצם הגיע האוכל התאילנדי לדירוג כל כך גבוה? ובכן, מסתבר שהסירחון הנודף מרוטב הדגים הגולמי הופך בתוך האוכל לניחוח ים מעודן – הטעם התאילנדי הבסיסי. לרבים הוא עדיין חזק מידי בסלטים, אבל בתבשילים הוא מתעדן מאד. רק אציין שגם בוייטנאם ובלאוס משתמשים בהתססות של חיות ים, אבל בתור סועד, הנוכחות שלהם נמוכה בהרבה.

מרכיב הטעם הבסיסי הנוסף הוא הצ׳ילי, על מגוון צורותיו. המטבח התאילנדי הוא בלי ספק המטבח החריף ביותר שהכרתי. למען האמת, אין לי באמת יכולת לאכול מנה תאילנדית כפי שמכינים אותה למקומיים, ואני באמת אוהב חריף, בסטנדרטים שלנו. זה מתחיל בהרגשה של לעיסת קיפוד ונגמר בהרגשה של לידת דרבן. הצ׳ילי כל כך מרכזי בהכל שכמעט בלתי נתפס שמקורו בכלל בדרום אמריקה. השימוש בו כל כך מושרש, שנדמה שהוא התשתית המקומית מאז ומעולם.

טעמים נוספים משמעותיים הם הגלנגל – שורש דמוי ג׳ינג׳ר, גבעולי לימונית, עלי ופירות ליים, בצלי שאלוט, בצל ירוק, בזיליקום (בדר״כ מסוג שונה משלנו), כוסברה וכמובן – חלב/קרם קוקוס. יש עוד רבים נוספים, אבל אלו העיקריים.

תבשילי הקארי מבוססים על משחות קארי מסוגים שונים. אלו מכילות תבלינים יבשים קלויים הנכתשים יחד עם תבלינים טריים לידי משחה מרוכזת ובדר״כ יכילו, כאמור, גם משחת שרימפסים ואולי משחת פרי התמרינדי. הקארים בדרך כלל מתחילים בטיגון המשחה, לאחר מכן מוסף קרם קוקוס שמן המחומם עד להיפרדות השמן ואז מוספים שאר הרכיבים וחלב קוקוס רזה יותר ליצירת תבשיל שיעיף את הטועם למחוזות לא מוכרים, בתנאי שייצלח את מחסום החריפות. דרך נוספת להכנת קארי היא בהקפצה רגילה בווק עם מעט מאד או בכלל ללא חלב קוקוס, מוגש לצד אורז לבן.

טריות ומגוון: את רוב המנות בתפריטי המסעדות מכינים בווק, אפילו את המרקים, למרות שעבורם נעשה שימוש נפוץ בסירי פח. בגדול, אפשר לחלק את המנות במסעדות הפשוטות ליבשות (מוקפצים), מרקים וקארים, שמרקמם הוא איפשהו באמצע. אבל הסיפור הראשי של האוכל התאילנדי מתרחש מחוץ למסעדות. תאילנד היא המלכה הבלתי מעורערת של אוכל הרחוב. הסיבה לכך היא שהתאילנדים אוכלים בחוץ. ללא קשר לאירועים, חגים, פסטיבלים וירידים, אלא כשגרת חיים. והכוונה ב״לאכול בחוץ״ שונה מהמקובל אצלנו, הכוונה היא לאכול בחוץ באופן מילולי – ברחוב. זה יכול להיות ממש ברחוב עצמו על שרפרפי פלסטיק מעל שולחנות קטנים מתקפלים או במתחמי אוכל מסודרים יותר. בהרבה מקרים תהיה זו עגלה שעוברת במסלול מסויים – נדחפת ביד או מחוברת לטוסטוס/אופניים. המנות הן מהירות הכנה ומורכבות ממש לרגל ההגשה, למרות שלעיתים בסיס המנה הוא כזה שהוכן מראש, כמו הציר של הנודל סופ, או צלי חזיר שנראה כמו חמין, בעיקר כשמגישים אותו עם ביצים חומות (Khao Kha Moo). כך או כך, האוכל תמיד טרי. כשם שהביקוש לאוכל רחוב גדול, כך גם ההיצע. אין מקום לרוכלים שמשתמשים בחומרי גלם גרועים או מכינים אוכל לא טוב. השילוב של המסעדות הפשוטות ודוכני הרחוב מציע מגוון שבאמת קשה לתאר. אני עצמי עדיין לומד אותו ושוב ושוב נתקל בדברים שטרם פגשתי בעבר.

וגם הפירות בשיאם בתאילנד, מתוקים, קרים וזמינים לאכילה.

ציון: 9.8 על הדלות היחסית במתוקים והאפשרות שיום אחד אגלה מדינה שארצה לדרג מעליה.

אם הגעתם עד לכאן, אתם בטח כבר רעבים, אז שיהיה בתיאבון. אני מתחייב להמשיך לבדוק עבורכם את מגוון האוכל בדרום אסיה כל זמן שאני בסביבה.