הגענו לבירה Ciudad De Mexico.
כשתכננו את המסלול מהארץ, רק נעצנו כמה נקודות במפה, לפי יודעי דבר שאמרו שהיה שם שמח לפני שהגענו. מקסיקו סיטי היתה אחת הנקודות, אבל בניגוד לנקודות אחרות, היא באה עם הסתייגות קלה… "תלכו, אבל לא להסתובב בלילה…" "כדאי להיות בה, אבל לא במקומות האלה…." בקיצור- החומרים שמהם עשויות התרעות והרתעות. לא מה שאני צריכה לשמוע.
בסופו של דבר, בעקבות המסלול שנבנה לנו על ידי סוכן נסיעות מהימן, שהוא גם אב המשפחה, לקחנו טיסה חזרה לקנקון מהחופים, עם עצירה במקסיקו סיטי. אם כבר עצרנו, לא נשאר לילה, או שניים או שלושה? נשארנו. נשארנו וקרה מה שבדרך כלל קורה. כשאנחנו במקום עצמו, אז קצת שוכחים את הסיפורים שלפני, ונותנים לרגליים, לעיניים, לאף, לפה ולידיים לבדוק בעצמם את הסביבה, לתור ולגלות, לבהות ולתהות, לטעום ולנסות. נחתנו בעיר (השלישית בגודלה בעולם כך מסתבר), הגענו לדירה שנבחרה דרך Airbnb, בלי דלת, רק מעלית שלוקחת אותנו הישר לסלון. אחרי שראיתי שלא רחוק מאיתנו נמצא רחוב 'מסריק' (הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה, שאני חולקת איתו תאריך לידה- כמו שסבא שלי הזכיר לי מאז שנולדתי) ומהקומה התשיעית פתאום ראינו מתחתינו בשכונה 3-4 סוכות, הבנתי שאנחנו בסביבה טובה. מהבית שבג'ונגל לדירה בבניין, מהפתוח לסגור.
התמקמנו בדירה, ובשל קוצר הזמן יצאנו לתור את העיר. התחלנו במוזיאון עם מבנה מיוחד Soumaya Museum. הגענו לקראת סגירה, אבל הילדים הספיקו להגיע לידי מיצוי, אז קצובת הזמן היתה לטובה. בעזרת Uber, נענו בעיר בצורה נוחה ובטוחה. הגענו לעיר בסוף השבוע, מה שלא לקחנו בחשבון בתוכניות שלנו, כי הרבה מקומות סגורים גם בראשון וגם בשני, כמו למשל הבית של פרידה קאלו, שרצינו לבקר בו. ביום ראשון, יחד עם מלא מקסיקנים מקומיים, נסענו לפארק Chapultepec, למוזיאון Museo Nacional de Antropología שבתוכו, האכלנו סנאים וטיפסנו לטירת צ'פולטפק, שהיא גם מוזיאון בפני עצמה וגם מקום יפה לטיול ותצפית. סיימנו את היום בהצטיידות בדוכני המזכרות ובמסעדת טאקו שקיבלנו עליה המלצה מבחורה מקומית ובאמת היתה מוצלחת מאוד.
ביום השני (שגם היה יום שני), נסענו לאזור שנקרא 'המרכז ההיסטורי' של העיר. היה שיטוט מהנה מאוד, התיישבנו בדרך לעוד טאקו, כי זה מה שהסבירו לנו שצריך לעשות בעיר הזאת והמשכנו ללכת בין מבנים היסטוריים, פסלים ומזרקות. על אף הרגליים הכואבות, העברנו קרוב לשעתיים בשוק אומנות, ועד שיצאנו משם, התחיל להתענן. אייל הציע לעלות על המטרו, אני פחות רציתי, ובסוף, הגשם התחיל ושטף איתו את החששות. נכנסנו למטרו, קיצרנו את הנסיעה בעלות ובזמן ונוספה לנו חוויה של תחבורה ציבורית במקסיקו, כשאחר כך גם המשכנו עם אוטובוס קצר עד הבית.
למחרת כבר שוב ארזנו את עצמנו לנקודת הסיום, שהיתה גם נקודת הפתיחה, לקאריביים. המראנו ונחתנו דרך טיפות שקופות של גשם, שירד במקסיקו סיטי, והמשיך גם בפלאיה דל כרמן. לשמחתנו, עד שיצאנו לאכול ולהצטייד בסופר הגשם כבר הפסיק.
בבוקר עוד נשארו עננים עם סיכוי לגשם, אבל זה לא מנע מחלקנו רחצה אחרונה בים ובבריכה ולא מנע מהתמונות לצאת כמו גלויות… הספקנו עוד טיול על החול הלבן והמלטף הזה עד שחזר הגשם.
בסך הכל קיבלנו מזג אויר במתנה בחודש הזה. אף על פי שזו עונה מועדת לסופות, הטמפרטורות בה מאוד נוחות, הלחות נסבלת מאוד, הירוק עכשיו ירוק מאוד והגשם היה מאוד סבלני וירד ממש באופן סמלי.
תנאי הטיול שלנו היו מאוד נוחים, תודות לכמה אפליקציות שממש שינו את אופי הטיול שלנו ממה שהכרנו עד כה. Airbnb אפשרה לנו לבחור בתים שמתאימים למשפחות מרוב(ע)ות ילדים, בלי להתפשר על מיקום וגודל ובמחירים טובים. Google Translate אפשרה לנו לטייל במקסיקו ולתקשר עם מי שסביבנו גם כשאייל רגע לא בסביבה, להסתובב במוזיאון באופן ספונטני ולהבין את ההסברים בספרדית, בהינף טלפון בלבד או סתם להפעיל מכונת כביסה שכנראה ניחנת בפונקציות 'מגניבות' במיוחד 😉 . סיפרנו לילדים, שפעם פעם, לפני ימי ה-Google Maps, הינו מסתובבים עם ספר ששוקל כמו התיק עצמו בערך, שבו יש המלצות על מקומות לינה, מסעדות, נקודות עניין וגם דרכי הגעה והסברים. היום הכל בכף ידם הדיגיטלית. מחפשים מסעדה מומלצת בדירוג, מבקשים כיוון ומתחילים לצעוד. קצת לא חוכמה לטייל ככה…
אנחנו אוהבים להתמקם. עם כל הרצון לראות ולהכיר עוד מקומות ביעד חדש, אנחנו יותר נהנים להגיע למקום ולהכיר אותו לעומקו ולרוחבו, את עמקיו ורחובותיו לפני שאנחנו ממהרים להמשיך הלאה. בתקופה של חודש, בעיקר כשזה מקום חדש, זה לא ממש מתאפשר, וזה אכן היה מאתגר עבורנו. מצד שני, התזוזות המהירות האלה נתנו לנו תחושה שאנחנו כבר הרבה זמן במסע הזה, כי כל שבוע הכיל בתוכו המון הספקים וריגושים.
יצאנו לדרך הארוכה הביתה- 10 שעות טיסה עד פורטוגל, עצירה בליסבון ל-8 שעות, עוד 5 שעות טיסה לתל אביב ועוד שעתיים נסיעה עד הבית בדפנה. מסע בפני עצמו שהופך יום ללילה, מאריך יממות ומשבש את השינות.
חשבנו לשבור את רצף הישיבה הארוכה בסיבוב בליסבון ועל הדרך לראות עוד מקום שלא הכרנו. דווקא מזג האויר היה נעים, מעונן, אבל בטמפרטורה הנכונה ליום עיר. נחתנו בשעות הבוקר ומיהרנו לצאת משדה התעופה. המהירות והעייפות לא הולכות טוב יחד, במיוחד אם זה במדרגות… אז אחרי מעידה של שחר האטנו את הקצב. יצאנו מהמטרו מדדים לעבר קפה ומאפה. הקפה היה מוצלח, המאפה פחות. התלבטנו לאן להמשיך ואיך, כי באופן רגלי זה לא היה אפשרי. חצינו את הכיכר שבה יצאנו וראינו כמה טוק-טוקים חונים מנומנמים. לואיסה הנהגת החביבה הסבירה לנו מה האפשרויות העומדות בפנינו, ובסוף ההסבר החלטנו לצאת איתה לסיור של שעתיים בעיר. העיר ממקומת על 7 גבעות, שמורגשות היטב במדרונות התלולים, אבל הטוק-טוק, על כל שבעת יושביו, עלה אותם בצורה מרשימה. הספקנו לראות חלקים מאוד יפים ומעניינים בעיר, שלא הינו מגיעים אליהם, גם עם קרסול מתפקד. לואיסה לא מדריכת תיירים, כמו שהבהירה לנו, אבל יודעת לספר על העיר, להסביר על המבנים, ולתת את נקודת מבטה על הפוליטיקאים ונושאים אחרים, בהתאם למה שניקרה בדרכנו. היתה חוויה מהנה וממצה, ואפילו אחר כך, ממרום מושבנו במטוס, יכולנו לראות ולזהות נקודות עניין שכבר הכרנו מהסיור.
הגענו לפנות בוקר לתל אביב, ואחרי שעתיים נוספות הגענו הביתה. ניסינו להמשיך את הלילה, לפחות עד שיעלה האור, אבל הבנו שזה לא הולך לקרות, אז שמנו סרט וחשבנו להזרק לשעתיים, עד שהתעוררנו אחרי 8 שעות.
זהו… חוזרים לשגרה, למירוץ. אבל כבר למדנו, שגם במירוץ, רק צריך לבחור במה להתמקד. לנו פחות חשוב להגיע ראשונים, יותר חשוב לנו להסתכל על הדרך וחשובות לא פחות העצירות למים ולאוויר. והכי חשוב, כמו שהודיה אמרה לי בקיץ- שזה כל כך יפה ופשוט כשיש עם מי לחלוק את הרצונות והמסעות האלה. מישהו לרוץ איתו.
ברוכים השובבים. איזה כייף ששבתם הביתה. מחכים לערב שקופיות
היום,מבעד לדמעות ההפסד הצורב בבחירות,קראתי את הפרק המקסיקני האחרון. את תמיד מצליחה להעלות שמחה וחיוך אצל הקוראים הנאמנים שלך ,ואני בטוחה שגם אם תכתבי על מסעותיכם בדפנה,יהיה מענין לקרוא. אז עד שניפגש,ועד שתסעו שוב,תודה על ערוץ הטיולים שלכם,אהבתי מאוד.