סטיקי איילנד

שלושה חודשים שאנחנו בתאילנד ופרט לשבוע בבנגקוק כל הזמן בקו-פנגן. לפני כמה שבועות, ביום שאייל פגש באבנון, טל ואני עמדנו מהופנטים מול אלוף פריזבי שיודע ללהטט בו ולהעיף אותו בכלל לכיוון הנגדי, והוא, כמו מתוכנת, מגיע לשותף שלו הישר לתוך כף היד, בלי שהוא צריך לעשות עווית אחת עם גופו. קוראים לו אולי. בחור גרמני, נראה בשנות ה-40 לחייו, שכבר שמונה שנים חייו חצויים בין גרמניה לקו-פנגן. כשהסברתי לו את הסטטוס שלנו פה, הוא חייך וניסה להגיד לי בעדינות שעשינו טעות בזה שהתחלנו פה. קו-פנגן הוא "סטיקי איילנד" הוא אמר. עכשיו אני קצת מתחילה להבין למה הוא התכוון. למרות שיצא לנו להיות בעונה כזאת גשומה שאפילו זקני האי לא זוכרים כמותה, היה לנו פה טוב. ואפילו מאוד. הים במרחק חציית כביש, האוכל המקומי זמין, זול ונגיש, מצאנו את היוגורט והגרנולה המושלמים למוזלי והפירות הטריים פה ממול, בלי ללכלך את הידיים בקילוף האננס.

יש לנו את השגרה לכאורה שלנו, שלאחרונה כוללת אפילו ריצה ומזרן יוגה שמשתדל להיות בשימוש. אמנם אנחנו בלי אוטו בחודשיים האחרונים, אבל הטוסטוס עושה את העבודה בדרך כלל ובעת צורך מתקשרים לפלה, נהג מונית חביב ואדיב. מדי פעם גם שוכרים אוטו ליום או כמה ימים ודוגמים חופים נוספים באי, כמו שעשינו בשבוע האחרון, כשארחנו פה את הדודים שהגיעו מסרי לנקה. היה מפגש מרגש מאוד ומשמח, שרענן לילדים את ההרכב החברתי, בו הם מצויים כבר תקופה והביא איתו ניחוחות של בית וקפה שחור.

עכשיו, עם תום הויזה הנוכחית, החלטנו לערוך פיילוט לתרמילאות משפחתית. היעד שנבחר לצורך הניסוי הוא לאוס, מדינה שכנה (בלי ים), שניתן להגיע אליה בכמה נקודות של מעברי גבול. אייל תכנן לנו מסלול שמתחיל בדרום ומתקדם עם עצירות של יומיים עד שלושה, כל הדרך צפונה. התנאים בלאוס פחות מפנקים מתאילנד, נהיה די הרבה בנסיעות, שלפניהן יהיו גם אריזות ופריקות תכופות. אנחנו מקצים לצורך ניסוי הכלים הזה שלושה שבועות, אך כמו כל הנהלה שמכבדת את עצמה, אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לעצור את המבצע הזה בכל עת שנחפוץ. אם זה אומר להשאר במקום אחד יותר ממה שתכננו ולוותר על כמה יעדים בדרך, או אפילו לחצות את הגבול בחזרה למוכר והידוע. מה שלא יהיה, יש לנו כבר תאריך חזרה לבנגקוק, שלאחריו מתחילה תקופה נוספת בקו-פנגן (סטיקי, כבר אמרנו). היא תהיה רוויה במשפחה וחברים, שלעתים המרחק מטשטש את ההבדלים ביניהם. רובה של התקופה אפילו יהיה באותו הבית שגרנו בו עד עכשיו, שנשאיר בו גם חלק מהציוד שלנו, ככה שזה יהיה ממש כמו לחזור הביתה. נקווה רק שעד שנחזור הנמלים לא יכבשו לנו את הבית, כי הן הולכות ומספחות לעצמן שטחים לאט לאט אך בעיקשות מתמדת.

יש משהו נעים בלהכיר מקום לעומק. לשלוט בכבישים, במחירים, לזהות פרצופים, להכיר חלק מהאנשים פה בשמם הפרטי. אני רואה את זה גם על הילדים, מן הרגשת ביטחון כזאת, למשל בשוק אוכל בטונג-סלה. הם מסתובבים שם בחופשיות בין הדוכנים, בוחרים, עצמאיים, מכירים. יודעים לאן לחזור בלי חשש. זה מקל על כל ההתנהלות שלנו כהורים. בדיוק נזכרנו השבוע בערב שבו הגענו לאי בפעם הראשונה בסיבוב הנוכחי, מחפשים את הדרך בעזרת גוגל מפס ומתברברים… באמת שלא עבר כל כך הרבה זמן, אבל התחושה היא כבר של מקום מוכר.  כבר הינו בקו-פנגן בעבר, אך בלי הרבה תזוזה ויציאה מהמלון הספציפי בו שהינו. פה ושם איזה סיבוב קצר. אפילו לא ידענו שבאזור שבו אנו גרים עכשיו יש חוף ראוי לרחצה, ועכשיו אנחנו יודעים שלא רק שהוא ראוי, הוא חוף מדהים למשפחות עם ילדים. דרך אגב, גם התיירים הרוסים הבינו את זה. כמו הציפורים הנודדות, הם בוחרים להעביר את החורף בכמה עשרות מעלות יותר והשפה הרוסית נשמעת פה לכל אורך קו החוף.

אני באמת רוצה לצאת לסיבוב הזה ללאוס, להרגיש קצת טיול, לשנות אווירה, לראות ולחוות עוד דברים, עם כל הקושי והאתגר שבזה. אנחנו גם זוכרים את לאוס בצורה כל כך חיובית מהסיבוב הזוגי שעשינו בה, טרום תקופת ההורות (טוב שיש תיעוד ועדויות, כי לפעמים שוכחים שהיתה פעם תקופה כזאת) ומסקרן אותי לראות את אותם המקומות, אחת עשרה שנים אחרי. אך יחד עם זאת, ואולי זה מקל אפילו על הנסיעה ללאוס, זה עושה לי טוב לדעת שבעוד חודש אנחנו בחזרה כאן, בסטיקי איילנד פנגן.

זהירות, האי הזה לא סתם דביק, הוא גם שואב אותך אליו!