לקחנו אוטובוס לילה מבנגקוק. נסיעה של עשר שעות נוחה בסך הכל, חוץ משני ילדים משלשלים. בשעות בוקר הגענו למעבר גבול. משימה ראשונה היתה לצלוח את הצד התאילנדי, כשאנחנו בחריגה (שוב) של שבע שעות מפקיעת הויזה. נשלחים לברור אצל האחראית שכנראה רק התחילה את המשמרת ויש לה את כל היום בשבילנו. כמו כל שופטת ריאליטי מנוסה, היא לא מסגירה במבטה אם היא מעבירה אותנו או לא, רק כותבת הערות בדרכונים. לבסוף משלמים, עוברים ומגלים שבצד של לאוס הסיפור רק מתחיל.
אחרי מחקר מקדים באינטרנט הכנו את הסכום הנדרש עבור הויזה בכסף תאילנדי. מסתבר שהתעריף עלה ומסתבר שלהמרת מטבע בגבול חישובים משלה. אין לנו מספיק עבור 6 ויזות. הבחור באשנב, שהצופה מבחוץ יכול להבחין רק באזור המותניים שלו, מתקשה לתקשר באנגלית ושולח אותנו להוציא כסף במכונה מצד שני של הכביש. אבל זאת מוציאה כבר רק מטבע מקומי (קיפ) ואת זה הם לא מקבלים, כי המטבע של השכן ירוק יותר או שפשוט מעייף אותם לחשב כמה זה יוצא במיליונים. צריך להוציא כסף, ללכת לסניף בנק כמה מטרים ליד, להמיר לדולרים ולחזור לשלם, כשכל הזמן הזה עומד אוטובוס מלא בנוסעים מקומיים ומחכה לנו. בסופו של דבר קבלנו ויזה, המשכנו בנסיעה והגענו ל-Pakse. עיר על נהר המקונג, מסתמנת כבסיס טוב באזור הדרום.
השעה היתה כבר שעת צהרים וחשבנו להתמקם ללילה ראשון בלאוס, אך נהג הטוקטוק הוריד אותנו על משרדה של סוכנת נסיעות עסוקה שידה בכל. היא עדכנה אותנו שבקרוב יוצא מיני-ואן לאיים, איזור הידוע בכינוי 4,000 האיים – Si Pan Don, הנקודה הדרומית ביותר של לאוס, בה נהר המקונג מתפצל ומתמלא באיים, חלקם קטנים וחלקם גדולים ואף מיושבים ומעובדים. אז אם כבר תרמילאים… המשכנו הלאה. עייפים אך רצוצים עלינו על המיני-ואן.
אחרי כשעתיים הגענו לכפר ממש על גדת המקונג ומשם על סירה קטנה לאי הגדול בנהר – Don Khon, בו התמקמנו לשלושה לילות. למחרת יצאנו לטיול אופניים סובב האי. ראינו איך המקונג, שעד עכשיו זרם רגוע ושליו הופך להיות שוצף ועוצמתי, רגע לפני שהוא ממשיך לקמבודיה. ראינו את המין המקומי של דולפיני הנהרות שנמצא בסכנת הכחדה חמורה, שוחים ללא גבולות ומשחקים מחבואים עם התיירים שמנסים לתפוס איזה סנפיר במצלמה. ביום השני עברנו על הגשר שמחבר בין Don Khon לאי הצפוני לו Don Det, טיילנו שם והתרחצנו בנהר (חלקנו). שני האיים יחסית מתויירים ובכל אחד יש איזורי גסטהאוסים ומסעדות, גם אם ברמה בסיסית ביותר. כשלמדנו קצת על לאוס, קראנו שהקולוניאליזם הצרפתי הסתיים לפני יותר משישים שנה, אבל בשטח לא ראינו שום עדות לסיום הכיבוש. חוץ ממבנים, שדרות, קפה ובגטים, גם מספר הצרפתים שנמצאים ברגע נתון בלאוס מעידים על זיקה שטרם נמוגה. מדהים לראות איך הם מסרבים להכנע לקומון לנגוויג' ודבקים בשפתם, מבוגרים וצעירים גם יחד, כאילו מאמינים שהנה בא היום שבו כולנו נזמר שנסונים, אז למה להם לשבור את השיניים עם האנגלית.
משם חזרנו לבסיס שלנו, Pakse. יצא לנו להיות בפסטיבל שנתי במקדש העתיק Wat Phou. המבנים הקיימים נבנו במאה ה-11 וקצת אחריה בידי האימפריה הח'מרית כמקדש הינדי שהומר מאוחר יותר לשמש כמקדש בודהיסטי. מעניין אם יש מקרה של כנסיה עתיקה שהפכה ברבות הימים למסגד… בארץ כבר היו מגדרים אותו ואוסרים על הכניסה למבקרים, אך פה מגיעים מאות אנשים, דורכים על האבנים שהושמו שם לפני קרוב לאלף שנה, ממשיכים את אותה המסורת שנהגו אבות אבותיהם באותו המבנה ממש, מדליקים קטורות לפסלים ומפקנקים, רק שעכשיו הם גם מצטלמים עם התופעה של אנשים לבנים שאינם מלוכסנים.
הצטיידנו בכרטיסי אוטובוס למרכז לאוס, אך במקרה פגשנו שתי מטיילות שחזרו מאחד הכפרים באזור והמליצו לנו לא לוותר עליו. דחינו את האוטובוס בכמה ימים ונסענו ל-Tad Lo לשני לילות. כפר קסום ביופיו, גם הוא יושב על אחד הנהרות, רווי מים ומפלים, עם שתי פילות שבאות לרחוץ בו בשעות אחר הצהרים. מקום פסטורלי, ציורי, שמשרה אווירת רוגע ושלווה. אלא אם כן אתם מצויידים בארבעה ילדים אתכם- אז תאלצו להסתפק רק ביופי ולשכוח מהשלווה…
לאוס ארץ של כפריים, אותנטית. לפני 11 שנה, כשעשינו סיבוב בלאוס, שיערנו שהיא מה שתאילנד היתה לפני עשרים שנה. מאז הרבה השתנה וכיום אפשר לומר שלאוס היא כנראה מה שתאילנד היתה לפני 30 שנה. מרחבים של טבע, שדות אורז, מטעי קפה ומרבדים של יבול שמיובש בחום השמש. גם בכפרים וגם בערים יש ריח כמעט תמידי של עשן באויר. פרות ועזים משוטטות בדרכים עם רועה שאינו נראה, כמו גם חזירים תרנגולות וילדים. המחירים הזולים שזכרנו עלו קצת אך עדין זולים לעומת תאילנד. עלות האוכל די דומה, אם כי איכותו נשארת הרחק מאחור מול השכנה הסיאמית. מה שבעיקר מייקר את המחייה בלאוס עבורנו הן הנסיעות הרבות והנוסעים הרבים שאנחנו.
חזרנו לעוד לילה אחרון ב-Pakse ולמחרת בבוקר עלינו על אוטובוס ל-Takhek. האוטובוס התמחה בהפסקות בכלל והפסקות לטווח ארוך בפרט, עד כדי כך שנדמה היה שעל כל דקת נסיעה הוא צ'יפר בדקה וחצי עצירה. הנוסעים המקומיים לא מצמצו לנוכח הענין ואף שיתפו פעולה כמתורגלים בנוהל. זמנים זה לא הצד החזק של הלאים, כמו גם תודעת שירות. הם פשוט לא מורגלים בזה או מרגישים צורך בכך. הכינו אותנו שזה ייקח כ-6 שעות. בפועל יצאנו מהמלון שלנו בתשע וחצי בבוקר והגענו לקראת שבע בערב. זה היה קצת מצחיק לראות את ההתרגשות של כולנו כשראינו את תאילנד מצידו השני של המקונג, אבל המראה של האורות המנצנצים על הנהר באמת היה מרשים. Takhek ממקמת אותנו במרכז לאוס גם מבחינה גאוגרפית וגם מבחינת משך הטיול שלנו בה.
שתי קטנות לסיום:
*ככל שדרך התחבורה קרובה יותר לקרקע ופחות ממונעת, היא תיקח מן הסתם יותר זמן ולעתים גם תהיה מתישה יותר, אך כך מצליחים לחוות את המקום בצורה אותנטית ומעמיקה יותר.
*מסתבר שאמפתיה היא יכולת תלויית תרבות. הלאים אנשים מאוד נינוחים, נחמדים ומסבירי פנים, אך ניכר שחלקם הגדול לא עבר שיעור על קבלת האחר והשונה. אם אחד הילדים שלנו נופל או בוכה- הם צוחקים מזה בפניו. הם מדברים עלינו, הזרים בצורה בוטה וקולנית ולא כדי לפגוע, פשוט כי זו הדרך בה הם מורגלים. הם נוגעים הרבה, בעיקר בילדים הצעירים יותר, מתוך חיבה וסקרנות, בלי להסס וודאי שבלי לבקש רשות. הבת הקטנה מיצתה את הענין ואמרה לי שהיא כבר יודעת שזה לא נעים לה. אולי היא מקווה שגם הם כבר יבינו את זה…
ולסיום-שיר
לְצַחְצֵחַ, לְכַבֵּס, לַחְפֹּף ת'שֵׂעָר
כָּל אַחַת צְרִיכָה נָהַר
לִשְׁטֹף מֵעָלֶיהָ אֶת הַיּוֹם שֶׁעָבַר
כָּל אַחַת צְרִיכָה נָהָר
זוֹרֵם בְּרֹגַע, בְּשֶׁקֶט עוֹטֵף
![](https://i0.wp.com/korenflex.com/wp-content/uploads/2017/02/IMG-20170225-WA0005.jpg?w=100%25)
אנחנו בהחלט מתחברים ל… ״אווירה פסטורלית של רוגע ושלווה אלה אם כן אתם מצויידים בארבעה ילדים …״ 🙂
כמו כן הפילות שבאות לרחצה נשמע בהחלט מגניב … נדבר עם צביקה הוכשטיין לארגן בבריכה בדפנה לקיץ הקרוב …
מחכים לחלק ב׳
קורא את רשמיכם בנשימה עצורה. מנסה לדמיין את עצמי ומשפחתי בנעליכם.. חושב שאיבדתי אתכם בשלב האוטובוס עם הילדים המשלשלים. נראה לי שבשלב הזה הייתי הולך רגע להתייפח בפינה.
מאידך, זה מרגיש שתאם עוברים חוויה סופר עוצמתית כמשפחה. התמונות מספרות הרבה, תעלו עוד!
אוהבים אתכם המון,
תמשיכו לספר!
שבת שלום,
ביבי, שרה ויאיר
שי,איל ,שחר,טל,זוהר וניר – אתם מרגשים בכל פעם מחדש. ברור שגם לא קל, אבל ברור שאתם יוצרים חוויות וזכרונות שילוו את כולכם להמון שנים. כמה טוב לכם שאתם יכולים להעניק לעצמכם כמשפחה את ההרפתקאה הזו. תמשיכו לספר לנו , הנאנקים תחת עולו של ביבי, את הקורות אתכם. נהנים מכל מילה.