השישה להודו

היה לילה גשום בבנגקוק כשחיכינו לטיסה לדלהי. רכשנו מבעוד מועד כרטיסים מבנגקוק לדלהי, ועם אותה חברת תעופה טיסת המשך מדלהי לדרמסאלה. בשעות הערב המאוחרות קבלנו הודעה שהטיסה הראשונה מתעכבת בשעה וחצי. הילדים זכו בעוד קצת זמן שינה ובשתיים לפנות בוקר עלינו על מונית לשדה התעופה. כשהגענו לשם הבנו שהעיכוב מתמשך ונזכה לראות את הזריחה עוד בשמי בנגקוק. בסופו של דבר עלינו על הטיסה שעברה על כולנו בשינה עמוקה ובשעה טובה נחתנו בדלהי. השעה הייתה כבר לקראת 10:00 בבוקר וב-10:40 הינו אמורים להיות כבר על טיסת ההמשך.

אחרי איסוף התיקים ועיכוב אצל הפקיד עם הדרכונים, שהיה חינני מאוד, אך כל פעם שלח את אייל הצידה להוסיף פרט בטופס (ולהעתיק אותו שש פעמים), עשינו דרכנו לעבר הטיסה הבאה. כשהדרך התמשכה ולא מצאנו את הטיסה, הבנו שאנחנו בשדה הלא נכון. בשלב הזה אמרתי לעצמי- בהודו התנהגי כהודית, או במלים אחרות: תורידי הילוך, ולאייל אמרתי- בוא ניסע לעיר, אין מצב שאנחנו מספיקים לטיסה. אייל, לשמחתי, התעלם מדבריי והזמין לנו מונית במחיר מופקע לשדה השני ממנו יוצאת הטיסה. הגענו לדלפק והדיילים שם, כאילו מדי יום חווים את הסיטואציה הזו, אדישים ורגועים, מעלים את התיקים, מנפיקים לנו כרטיסים בשאנטי שלהם. "רק תשתדלו להזדרז" הם אומרים לנו כשהם מכוונים אותנו לכיוון המטוס שהיה אמור להמריא כבר באותן הדקות. עוד הספקנו להתברבר בין השערים (כי למה לעדכן שמספר השער שונה ממה שכתוב על הכרטיס?) ולבסוף, כאילו לא היה שום איחור, עלינו על הטיסה. נעים להכיר- זמן הודו.

הודו למתחילים

הודו, למי שכמוני חדש פה באזור, מחולקת ל-29 מדינות, כשכל מדינה מחולקת למחוזות. אנחנו התחלנו בצפון, במדינת Himachal Pradesh, במחוז Kangra, שבירתו Dharamshala. כשמטיילים ישראלים אומרים שהם בדרמסאלה, הם למעשה מתכוונים לשלושת הכפרים שמעל העיר, במרחק של כחצי שעת נסיעה: מקלוד גאנג' (כפרו של הדלאי לאמה ושל הטיבטים הגולים), מעליו באגסו ומעליו דארמקוט. אבל מה שהם באמת מתכוונים, זה שהם בעצם בישראל שבהימלאיה.

שלושת הכפרים נמצאים ממש בשיפוליו של רכס ההימלאיה, בתוך טבע ירוק, מפלים ונחלים, ממוקמים במרחק הליכה זה מזה ולעתים קשה להבדיל איפה נגמר כפר אחד ומתחיל השני. הדרכים ביניהם יכולות להיות או על כביש בטון צר, תלול ומפותל, או בדרך הטבע, שכבר נסללה על ידי ההולכים והשבים ואף סומנה בצבעי שביל ישראל. את הימים הראשונים העברנו למטה, בבאגסו, עם הרבה תיירים הודים ממדינת פנג'אב שברחו מהחום הכבד לטובת צינת ההרים. מאחר שרצינו להתמקם לתקופה של שבוע-שבועיים, חיפשנו לנו חדר מרווח יותר, בעיקר לנוכח הגשמים הרבים שמאלצים אותנו להישאר לעתים חלק גדול מהיום בתוך הבית. מצאנו מלון נח בדארמקוט, שיושב ממש מעל מסעדת "שמים", מהטובות שניתן למצוא כאן בסביבה, ולא חסרות מסעדות טובות (משום מה, רבים מהסועדים בה נהנים מהאוכל המערבי המוגש בה ומוותרים על המנות ההודיות מהטעימות שיוכלו לטעום). שלושת הכפרים ובעיקר באגסו ודארמקוט שופעים בישראלים והעברית כתובה על כל שלט ונהגית מפיו של כל מוכר שמכבד את עצמו. אולי בגלל המטיילים הרבים ואולי כדרך להתמודד עם כמות המשקעים העצומה, יש פה אין-ספור חוגים וסדנאות, כגון שחמט, נגינה, בישול, מדיטציה, יוגה לסוגיה, הכנת צמידים, צורפות ועוד ועוד. אפילו ספריה קטנה יש פה. לא סתם זוכים הכפרים לכינוי "המתנ"ס ההודי".

הרחוב הראשי של דארמקוט. כפר ללא מכוניות

מגלים זן מקומי של אגסים

גלידת קוקוס בגרסת הרחוב, שמורה בכדי חרס עטופים בד

הדרך בין באגסו לדארמקוט, מסומנת בצבעי שביל ישראל

נסיון להציל את סנדלי השורש של זהר בעזרת סנדלר מקומי על הדרך

בדרך מדארמקוט למקלוד-גאנג'

במקדש של הדלאי לאמה. לא יצא לנו להפגש איתו

אני והאטה נשנה את העולם

טוב, אולי לא את העולם, אבל היוגה הזאת משנה לי את הבוקר. אני מתגנבת החוצה כשכולם (בדרך כלל) עוד ישנים, ונכנסת לבועה של עצמי למשך שעתיים. בפעם הראשונה הינו שתי תלמידות ומורה עם מבטא הודי כבד, שהוא בכלל סוג של באבא. בכל תנוחה הוא עצר יותר זמן מהרגיל "שטיי זֶר" (stay there). אני אחריו, נשארת בתנוחה וחושבת על ההקבלה לחיים עצמם ועל הרצון שלי להיות ולהשאר במקום, שלא תמיד זה דוקא הדבר הקל יותר לעשות, במיוחד בטיול ובמיוחד כשמגיעים למקום חדש; לעומת אייל שיצר הטיול והסקרנות שבו מושכים אותו לצאת ולתור את הסביבה בכל זמן ומזג אוויר. למחרת בבוקר המורה כבר המשיך לכיוון מנאלי ואני בקושי הצלחתי לקום מהמיטה. תפוסה מכף רגל ועד ראש. אחרי הפוגה של כמה ימים חזרו שיעורי ההאטה המוקדמים עם מורה חדש, השרירים השתחררו, ואני נהנית מלפתוח ככה את הבוקר ומרגישה את השיפור מיום ליום. בשיעור האחרון התאמן מאחורינו באולם אחד המורים הגדולים והמוכרים, שבא להכשיר פה מורי יוגה. עם כל פיתול או כפיפה הצצתי לאחור וראיתי אותו בתנוחות מדוייקות להפליא, בגמישות של נערת גומי והכל בשקט ובצניעות מעוררי השתאות! תמיד יש לאן לשאוף…

על טעם (צבע) וריח

אפשר לראות תמונות של המקומות והאנשים ולנסות להתרשם מהצבעוניות העזה שיש פה לבתים, לבגדים, לרחובות ובכלל, אפילו כשמזג האויר ערפילי ואפור לעתים תכופות. אבל האמת היא שיהיה קשה לתאר את האווירה פה כי היא רוויה בריחות של קטורות וניחוחות של טבע, לצד תבלינים וריחות מקומיים, חלקם ממלאים וחלקם חונקים, אבל כולם שייכים ומרכיבים את האוויר והאווירה. לשלל הריחות מתווספים טעמים מגוונים וחדשים, המענגים את בלוטות הטעם ואפילו החריפות בינתיים ידידותית לטועם. אמנם לא אוכלים פה הרבה פירות וירקות טריים, אך התבשילים מלאים בכל טוב ואנחנו לא מפסיקים להתמוגג. בזמן שהותנו בוייטנאם, אהבנו מאוד לנסות את המסעדות ההודיות, שהצטיינו שם והילדים הגיעו מוכנים לטעמים ושמחים לקראת השפע והזמינות. לצד האוכל המקומי המסורתי והתפריט הישראלי, ניתן למצוא פה גם מאפים מתוקים, לחמים טריים וטובים, טחינה ודבש, מה שמסדר לנו את הבוקר לצד הקפה או הצ'אי.

המומואים של דארמקוט!

הכפר דארמקוט לא מייצג את הודו, כי הודו היא תת יבשת שכפר אחד קטן, או מחוז שלם ואפילו מדינה לא יכולים לייצג. אבל זאת טעימה קטנה, אחת מעוד הרבה שיהיו לנו פה, ועד כה היא ערבה לחך. אנחנו משתדלים לנצל את הרגעים הפחות גשומים פה לצאת לטבע האינסופי סביבנו, ליהנות מהסדנאות הזמינות והיוגה ולשוטט בין הכפרים. האנשים המקומיים מאוד חביבים כמו גם התיירים ההודים שאנחנו פוגשים על הדרך. יש גם לא מעט משפחות ישראליות שאנחנו פוגשים פה, שרובן הגיעו לרגל חופשת הקיץ בארץ ואנחנו, ובעיקר הילדים, מאוד שמחים על החברה והחיבור שנוצר.

ביקור בכפר הילדים הטיבטים, ליד הכפר נאדי

המורות בהפסקה

הספינרים כובשים עוד נקודה על הגלובוס

בדרך למפלים של דארמקוט

כנראה שלמתחילה כמוני, הבחירה לנחות בדרמסאלה היתה נכונה, נחיתה רכה ב"הודו לייט". מחר ממשיכים למנאלי, להתקדם לקראת בוא המשפחה.

מודה כי טוב.