אמור רק להתראות

נפרדנו מהבית. כשאין הרבה ציוד כל עניין האריזה והעזיבה הופך להיות יותר פרקטי ופחות סנטימנטלי. שהינו בבית הזה שלושה חודשים בסך הכל, עם הפוגה בלאוס, וכן התרגלנו אליו ולסביבתו וגם הרגשנו בו סוג של בית (בעיקר כשהיה ריח של חלות או עוגיות ביתיות באויר), אבל כשהמעבר הוא למלון על חוף הים, עם משפחה וחברים, אז הפרידה הופכת פשוטה יותר.

המפגש עם המשפחה היה מרומם ומרגש וכך גם כל התקופה המשותפת. גם השכנות למשפחת מנקא-לסקי היתה מהנה מאוד וכולנו ממש שמחנו מהחברה. הימים במלון החלו כמו דה-ז'ה-וו לתקופה הקודמת והגשומה שהיינו בו בדצמבר, ולרגע כבר התחלנו לחשוש שהגשם הוא חלק בלתי נפרד מהאד-סאלאד, אבל אז יצאה השמש. וכשהיא יצאה וראינו תכלת, תורכיז, ירוק, לבן, כחול ומה שיותר עמוק יותר כחול, אז נרגענו. בכל זאת, הבאנו לפה אנשים, הבטחנו, סיפרנו ושכנענו, אז הרגשנו גם סוג של אחריות על מזג האויר.

לאחר שכנועים חוזרים ונשנים של אייל, נסענו לחזות בתופעה העל-חושית שנקראת פול-מון. מסיבה של אלפי (ולעתים עשרות אלפי) אנשים, המתרחשת כאן מתחת לאף שלנו או יותר נכון בחוף שנקרא האד-רין, שבו השפה הדבורה היא עברית, במבטא ישראלי או תאילנדי. הגענו בהרכב מלא, אך לאחר שנכנסנו אל גוב האורות והמוזיקה הרועשת על חוף הים, הילדים הצעירים פשוט נרדמו ופיצלנו כוחות.

ממש במקביל לחג הפסח נחגג פה חג הסונקראן, שהוא ראש השנה התאילנדי, שמנהגו המרכזי הוא מלחמות מים. חוויה מהנה מאוד. חולפים עם הרכב ומצידיי הכביש, מגדול ועד קטן, עומדים עם חביות מים, צינורות ורובי מים ומשפריצים על העוברים והשבים. הילדים מאוד שמחו לקחת חלק, גם בצד המשפריץ וגם בצד המושפרץ – רכובים בארגז של טנדר הם קיבלו הזדמנויות רבות לחוות זאת.

השבועיים פה חלפו במהירות בלי ששמנו לב בכלל!  היה לנו יום פרידות לא פשוט… מתרגלים פה מהר לחברה, לקרבה וזאת הרגשה משונה להיות פה שוב רק אנחנו. בעוד פחות משבוע, כשמחירי הטיסות שהרקיעו שחקים עם המטוסים לכבוד החג ינמיכו גובה, ניפרד מתאילנד. גם זו לכשעצמה פרידה לא פשוטה. היינו פה כמעט חמישה חודשים, התרגלנו לאוכל, לשפה, לאנשים. מאוד קל להתרגל לתאילנד ובפרט לקו-פנגן. נקי, מפנק, פשוט, נח ונינוח, אבל אם להיות כנים, הגענו מורגלים. היתה לנו הרגשה של בית עוד לפני שהגענו, ותאילנד, כמו שכנראה רק תאילנד יודעת, לא אכזבה. הטעמים שלה הוכיחו את עצמם פעם אחר פעם, האנשים פה לימדו אותנו סבלנות מהי (כי כשיש טבחית אחת במטבח, צריך למצוא איך להעביר את הזמן בשעה וחצי שמחכים לאוכל) ולהרבות בחיוכים (כי אי אפשר להגיד סוואדיקהה בלי לחייך בסוף).

התחלנו פה כדי לעשות לנו נחיתה רכה והיא היתה כל כך רכה ועוטפת, שבכלל לא קל לעזוב. למעשה אנחנו כבר מתחילים להתגעגע לתאילנד עוד לפני שיצאנו. אנחנו ממשיכים מפה עם ארבעה ילדים שוחים, שזה כפול מאיך שהגענו, שמעיזים לתקשר באנגלית בסיסית, יודעים להתמקח, שמחים על חברים שנקרים בדרך, אך מתגבשים גם אט אט כקבוצה ולומדים להכיר את החוזקות והחולשות אחד של השני.

אחרי תקופה שהתאפיינה בהשתקעות והתמקמות אנחנו מתחילים פרק חדש של נדודים. במעבר חד, שיתחיל בבוקר בקו-פנגן ויסתיים בערב בהו-צ'י-מין, נתחיל לתור את וייטנאם. נתחיל בדרום ובסגנון לאוס (רק לאט יותר) ננוע צפונה.

להתראות תאילנד,  Good morning Vietnam