סיפור דרך

ימים אחרונים בנאגר, צפון הודו. אנחנו מתחילים לארוז והתיקים בקושי נסגרים. אנחנו מתכננים את הדרך לפוקרה, נפאל, שם אנחנו רוצים לעצור לעוד הפוגה. מבחינת המיקום הנוכחי שלנו, נראה שהכי הגיוני יהיה להמשיך בתוך הודו לרישיקש, בכל זאת- יוגה, גנגס ושאר מטעמים. משם למעבר הגבול היבשתי עם נפאל, בפינה הדרומית מערבית שלה, לנוע בתוך נפאל מזרחה בשפלת Terai, לאורך הקו הדרומי שלה ואז צפונה לפוקרה.

אני נתקלת באינטרנט בפוסט של שתי בחורות שמתכוונות לצאת מרישיקש לנפאל. מצוין, יהיו לנו רשמים עדכניים ואותנטיים מהדרך. אחרי שהן מתמקמות עמוק בתוך נפאל, הן כותבות סיפור דרך. דרך ארוכה ומטלטלת, הכוללת רכבת ואוטובוסים מקומיים, שכנראה לא סתם קוראים להם "לא-קל" (local) שנמשכה כמעט יומיים, עד שהגיעו לקטמנדו. אנחנו מבינים שזה לא סיפור הדרך שלנו, ושהסיפור שלנו ייכתב בכוחות עצמו.

אנחנו יוצאים עם ערב לכיוון רישיקש, אחרי פרידה מרגשת מנאגר ומהבית ברגיני קוטג'. לאחר התלבטויות וחישובים, החלטנו ללכת על האפשרות של מונית מדלת עד דלת. הילדים נרדמים בקלות יחסית, חוץ מזהר שמתחיל להשתעל ולעשות קולות של אסטמה. הדרך יורדת מהכביש הראשי לתוך יער והופכת מפותלת ונראה שהנהג מתחיל להתעייף. הוא עוצר בצד להתרעננות מדי פעם, אך גם אייל וגם אני לא מרשים לעצמנו לישון כשהוא ככה. בסוף הוא לוקח אחריות ועוצר בצד לשינה חטופה, וגם אנחנו מנצלים את ההזדמנות לעצום עין. עם בוקר, אחרי לילה ארוך, אנחנו מגיעים לאמא גנגס ולמלכה האם- רישיקש. עיר מלאה תיירים, הודים וזרים. בעיניים טרוטות אנחנו מתמקמים ב-Swiss cottage ויוצאים לחפש אוכל. ההגעה, במיוחד בעייפות כזאת, נטולת אוריינטציה ואפילו את המרכז לא ממש מצאנו. אחרי שנ"צ מחייה נפשות אנחנו יוצאים לסיבוב ערב, והנה- הכל נעשה יותר ברור. אנחנו ממוקמים בין שני הגשרים, ראם ג'ולה ולקסמן ג'ולה. תוך יום כבר מוצאים את אוכל הרחוב המועדף, חוף הרחצה הנח והדרך העוברת בין שני הגשרים בצידו השני של הנהר ומי בכלל זוכר שפעם לא ידענו לאן ללכת…?

צ'אנה (חומוס) מסאלה, טעים ומשביע

מפלי Neer Gar

אני מוצאת לי שני מקומות קרובים לתרגול יוגה, מתוך האלפים שיש סביבי. איזה כיף! קבוצה קטנה, אשטנגה למתחילים. לא פשוט בכלל, אבל מורה שעוזר לי למתוח את השרירים ואת הגבולות של עצמי, זאת פשוט חוויה מדהימה. אני עושה עמידת ראש ויוצאת עם חיוך מאוזן לאוזן.

והגנגס… איזה יופי שנהיה לנו פתאום קיץ בין הימלאיה להימלאיה. מזג האויר פשוט מדהים. יושבת על הגנגס על המים, שוטפת ת'עיניים בירוק ובכחול. כל כך יפה פה. אפילו שכבר ערב סוכות, אנחנו בטבילה המסורתית שלנו של יום כיפור, מטהרים את עצמנו במים הקדושים. אנחנו לא מאמינים, לא באלוהים של היהודים ולא באלים אחרים, אבל יש משהו באוויר שם, שמכניס אותך לאווירה. וגם חם והמים מזמינים, אז בכלל. חציית הגשרים התלויים ברישיקש היא חוויה בפני עצמה, כמעט קריעת ים סוף (או נהר הגנגס, אם תרצו). מלא אנשים, אופנועים, פרות וקופים בדחיקות וברעש צופרים בלתי נסבל.

הזמן עף לנו, עוברים חמישה לילות והויזה מאיימת בתאריך תפוגה. אנחנו קמים מוקדם בבוקר ולוקחים מונית לגבול. לפי מה שאמרו לנו זה לוקח 6-7 שעות. הדרך מישורית, רובה על כביש סביר, אזורים גדולים של גד"ש מסביב (פעם ראשונה שאני רואה אורז שנקצר בקומביין ולא במגל) וסממני איסלאם בצידי הדרך. אחרי 9 שעות  אנחנו מגיעים ל- Banbasa לראות שקיעה על הגבול. חוצים את הגשר, מחתימים דרכונים בזמן בצד ההודי ועושים דרכנו לצד השני. מבנה רעוע של משרד ההגירה הנפאלי ופקיד אחד, שאנחנו כנראה הדבר הכי מעניין שקרה לו היום מקבלים את פנינו. ממלאים טפסים, משלמים כמה מאות דולרים, והרי לנו אשרת שהייה בנפאל ל-90 יום.

כשמזרח ומערב נפגשים

כבר חושך בחוץ ואנחנו כמעט 12 שעות בדרכים. מגיעים לעיר הגבול בצד הנפאלי Mahendranagar. לא יודעת מה בעצם הופך את זה לעיר. כביש ראשי, מצד אחד אבק ושורה של חנויות ודוכנים ובתי מלון בלויים ומהצד השני אבק ודוכני פירות. לקחנו חדר באחד המלונות ונרדמנו כמו שאנחנו. גם כי כבר היינו מותשים, וגם כי המקלחת שם, איך לומר, לא עשתה כזה חשק… שלא לדבר על השירותים.

למחרת בבוקר, אחרי התלבטות קצרה בין אוטובוס מקומי למונית, אייל מצא טויוטה אינובה הודית שמוכנה לקחת אותנו, כך שלא יכולנו לוותר על ההזדמנות. נסיעה של כשלוש שעות בכביש נח למדי ומיושב לכל אורכו, שנראית המשך ישיר של הדרך המישורית של אתמול. נוף כפרי וחקלאי, בעיקר של שדות אורז ומדי פעם עוד איזו עיר כזאת שמעוררת תחושת דה-ז'ה-וו במבנה הזהה שלה לערים שעברנו.

מגיעים לשמורת הטבע Bardia. הנהג עוצר לנו באחד הריזורטים שנבנו לצד השמורה. מותשים מיום האתמול, אנחנו מוותרים על סקירת מלונות מקיפה ולוקחים שני חדרים שחולקים מרפסת אצל מאדו ב-Nature safari לשלושה לילות. אנחנו מזמינים לנו ג'יפ למחרתיים ליום ספארי בשמורה, שיוצר לנו חריגה בתקציב, אבל אי אפשר לוותר על ההזדמנות של אולי לראות פילים, קרנפים ואפילו טיגריסים בביתם בג'ונגל, הרי לשם כך נתכנסנו.

לוקחים יום להרגע בין הנסיעות לבין הספארי. אנחנו מתרחצים בנחל שעובר פה ליד, יחד עם הילידים והבפאלו ומנצלים את היום לעוד בדיקת רופא לזהר, שעוד לא יצא לגמרי מעניין השיעולים. בשעות אחר הצהרים אנחנו יוצאים לתרגול של הליכה שקטה בג'ונגל לקראת יום המחרת בתקווה לראות איזה חיית בר על הדרך, אבל הזכר היחיד לחיות הוא צואות למיניהן, שהמדריך משייך לפילים ונמרים.

אין כמו טבילה צוננת להורדת חום הגוף

השכם בבוקר אנחנו עולים על הג'יפ ויוצאים לשמורה. הילדים מתקשים עם כל הקונספט של השקט כתנאי למפגש עם חיות בר, אך הם עושים מאמץ גדול ובשבילם היום הזה הוא לא פחות מסדנת ויפסאנה. המעברים בתוך השמורה הם על הג'יפ, ומדי פעם עוצרים להתגנבות יחידים לנקודת תצפית, או יותר נכון המתנה בתקווה לתצפית. המדריך מאתר לנו בהמשך הנהר קרנף שמתחזה להיפופוטם, שוכב בתוך המים. אנחנו מתצפתים, מצלמים, מחכים וממתינים אך מיץ פטל לא יוצא מן המים. לבסוף אנחנו מוותרים וממשיכים הלאה, לא לפני שהמדריך מאתר לנו בנקודה סמוכה תנין רובץ בנהר. בהמשך נפגוש שוב את האוסטרלי שעמד איתנו באותה תצפית, והוא יראה לנו במצלמה שלו את הקרנף במופע גוף מלא, יוצא לזלול עשב, ואחריו תמונות של טיגריס שזכה לראות. אז טיגריסים לא ראינו, אבל להלן רשימת מצאי החיות שראינו בשמורה: שלושה קרנפים, פיל בר במפגש קרוב למדי, נחש, חזירים, תנין, שני סוגי קופים, מגוון ציפורים ואין ספור צבאים, או בשמם הלטיני- במבים. חוזרים עם שקיעה עייפים אך מרוצים, ולקינוח אף רואים קרנף ממרחק נגיעה בקרן. אז נגענו. חלקנו.

אנחנו כבר יודעים מי אתה. אתה, אתה, אתה קרנף! 

נותרו לנו שני ימי נסיעה עד לפוקרה. תחנה נוספת בדרך (עם תוספת קטנה של כשעה לכל כיוון) היא Lumbini, מקום הולדתו של סידהרתה גוטאמה, הידוע יותר בכינויו, בודהה. מתלבטים אם אנחנו רוצים להאריך בשביל זה, אבל כמו שאמרה ליליאן "הרי אתם כבר כאן…". בעל המלון בבארדיה מציע לנו רכב פרטי עד פוקרה, עם עצירה ללילה בדרך במחיר מופקע. האופציה השנייה היא שלושה אוטובוסים מקומיים עד לומביני ומשם אוטובוס ישיר לפוקרה. כמו שלימדו אותנו במתמטיקה, הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה, אז אנחנו הולכים על האוטו. עדיין בשפלת טראי שנראית כמו מישור אינסופי. עת קציר אורזים, אנשים נושאים ערימות של אלומות ונעלמים בתוכן וגבעות השלף שנשאר אחרי מיון הגרעינים מקשטות את הדרך. אחרי שש שעות אנחנו עוצרים לארוחת צהרים. בתום הארוחה מסתבר לנו שבנוסף לנסיעה, אנחנו משלמים גם על הארוחות של הנהג. ממהרים לברר איתו את העניין, ומגלים שהחבר מבארדיה סידר לו גם לינה על חשבוננו. לשמחתנו הנהג שלנו אדם אדיב וחביב ומבין את אי ההבנה של שני הצדדים שיצר הצד השלישי. הוא מביא אותנו בשמחה ובבטחה ללומביני. אנחנו עושים סיבוב בעיירה, מוצאים חדר ויוצאים לסמן וי באחת הנקודות החשובות לבודהיסטים.

ים הדגן מתנועע ומשתרע על פני מרחבים אינסופיים

Lumbini

מקדש Maya devi, בו ניתן לראות את האבן עליה, לפי האמונה, ישבה אימו של בודהה בזמן הלידה. את האבן של הדולה שלה מחפשים עד היום.

שוב השכמה מוקדמת ויוצאים לדרך. שעה נסיעה עד ל Butwal, העיר האמיתית הראשונה שאנחנו פוגשים. נגמרת העיר ואיתה, במעבר חד נגמר אזור הטראי ומתחילים לטפס בהרים. הדרך הופכת מפותלת, והנוף משתנה לנו מול העיניים. הרים, ערוצים, נהרות וטרסות של אורז. אחרי נסיעה ארוכה מרימים את הראש ופסגה לבנה של רכס האנאפורנה מגיחה אי שם באמצע השמים. הדרך עוברת בסך הכל בצורה רגועה ונעימה, בזכות סאליק, הנהג שלנו ואחרי שבע וחצי שעות נסיעה אנחנו מגיעים לפוקרה.

45 שעות אוטו בשבוע וחצי. עכשיו אפשר לדומם מנוע, לפחות עד הנסיעה הבאה.

We did it our way