תקציר הפרקים הקודמים: מאחר וכרגע זה בגדר "בלוג למגירה", אפשר להניח שלא כולם בקיאים בקורותינו… אז לאחר פרסום הבית ביד 2 והיענות רבה יחסית של משפחות למודעה, נחתם חוזה שכירות מ-1/10/16 ל-11 חודשים. כחודש לאחר מכן קבלו השוכרים שלנו הצעת עבודה בסין, ומי אנחנו שנעקם את האף מול הרפתקה פוטנציאלית (ועוד באזור חיוג דרום-מזרח אסיה)? פרסמנו שוב את הבית ביד 2, אך מסתבר שההיענות של יוני היא לא ההיענות של אוגוסט. משפחות כבר התמקמו לקראת תחילת שנת הלימודים, ואנחנו עם חוזה חתום, אך עדיין בלי דיירים. הילדים במסגרות החינוך למשך חודש ספטמבר (שנשארו ממנו שבועיים וחצי) ומתחילת החגים וחודש אוקטובר, אנחנו עתידים להתחיל בנדידה (בסיס אצל סבא וסבתא, ים, מדבר אוהל וחול).
קבענו תור ליום שישי בשעה אחת עשרה בבוקר. באופן מדויק שהפליא אפילו אותנו (בכל זאת, לא סתם חוברו להן יחדיו צמד המלים "זמן שי") נפתחו דלתות מרפאת המטיילים בטבריה בשעה 11:00. נכנסים לאזור ההמתנה, שם כבר יושבים 6-8 חבר'ה צעירים, מחכים להתחסן. על אף תשומת הלב הניתנת לנו- שני הורים וארבעה רעשנים- המזכירה לא מנסה להאיץ בנו למלא טפסים, כאילו היא יודעת משהו שאנחנו עוד לא יודעים. הכל זז מאוד לאט, חוץ מהידיים והרגליים של שני הבנים שלנו. אייל מרחם על הקהל השבוי של המטיילים העתידיים, ויוצא עם הבנים לחכות מעבר לדלת. לאחר זמן לא קצר, מגיע תורנו ליעוץ אצל הרופא. אם עד עכשיו היה נדמה שצפוף ורועש בחברתנו… נכנסים כולנו לחדר רופא קטן. שולחן, מיטה ושלושה כסאות, והילדים שלנו- כמו בכסאות מוזיקליים- עוברים מכסא למיטה לכסא לברכיים שלי, כל עוד הרופא מדבר. בעצם הוא לא הפסיק לדבר, מסביר לאייל תוך כדי הרעש הבלתי אפשרי, מה התוקף של כל חיסון וכמה פעמים עוד נצטרך להגיע לשם. ואני, יושבת שם בצפיפות וברעש, שמקורו בהצקות ויללות, מתחילה להעריץ את המחנכת של הבן שלי בכתה ב', שלא ישב למשך עשר שניות רצוף בכל האירוע הזה. מריצה לעצמי בראש את הסיטואציות הדומות האינסופיות שנקלע להן- שדה תעופה, מטוס, המתנה בתורים, נסיעות ארוכות, אוטובוסים, רכבות, מסעדות וכו', ורואה את התרחיש לנגד עיניי. מנסה להזכיר לעצמי שהם ילדים ומותר להם ואפילו מקבלת אישור מהרופא שאבחן את ההתנהגות שלהם כנורמלית ובלתי חריגה (אחרי ששאלתי אותו כבדיחה אם יש גם משהו להרגעה והוא ענה לי תשובה רצינית ומנומקת).
ואז מתחילות הזריקות, ארבע לכל אחד (היום. שבוע הבא עוד אחת, ועוד חודש- שתיים). הגדולה בוכה עוד לפני, כי היא יודעת במה מדובר. השני, שמכיר את עצמו כאחד שצולח זריקות בקלות, בוכה אחרי- כי כאב לו יותר ממה שחשב. השלישי כבר מצטרף לבכי, אבל נרגע ישר אחרי הזריקות, והרביעית צורחת כששתי האחיות מזריקות לסירוגין.
למרות שקבלתי גם אני ארבע זריקות של חיסונים, חסונה לא יצאתי מהיום הזה (אבל היי- שבוע הבא עוד פעם!).