רייני סיזן

"גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו…" טוב, אולי לא הייתי קוראת לזה עצב, אלא- דכאון זמני שנובע כתוצאה משהייה ממושכת במבנה סגור עם האנשים העונים לכינוי "האהובים עלייך", רק שאת לא זוכרת איך ולמה הם זכו לכינוי הזה.

יום אחד הגשם פשוט התחיל לרדת ולא פסק. וכשאני כותבת לא פסק, הכוונה לגשם שיורד בלי הפסקה. לעתים רק מטפטף, לעתים מבול כזה ששוטף וסוחף ויוצר נחלים ומכיל בתוכו את כל מכסת המים של חודש חורף ישראלי. לעתים הוא בא גם עם רוח ורעמים ואז אפילו מתגנבת איזו צינה שבאמת מזכירה קצת חורף (או לפחות סתיו). ואולי הצינה מקורה בזה שחשבתם לרגע שהאפור הבהיר בשמים הוא תכלת (כי חלף כבר די הרבה זמן מאז שהתכלת הראה את עצמו), לבשתם בגדי ים ואפילו נמרחתם באולטראסול (!?!), קפצתם לבריכה ואז במקום שתצא איזו קרן שמש לפנק ולחמם, שוב התחיל להתחזק הגשם. בקיצור, אם עד עכשיו חשבנו לעצמנו שחמקנו משיאה של העונה הגשומה, אז לא.

מה שעוד גרם לאווירה להיות אפורה, זה שהגשם בא בדיוק עם הגיענו לפתח בית המלון. בין שתי השכרות הבתים ששכרנו בסריטנו בקו-פנגן נוצר לנו רווח של שני לילות שנאלצנו למלא בעזרת בית מלון נחמד בחוף צפוני יותר- האאד סאלאד. קצת ייקר לנו את ההוצאות, אבל לא בצורה משמעותית, חוץ מזה שנחמד פתאום שמחליפים לנו מגבות, מנקים לנו את החדר ויש לנו גם ארוחת בוקר כלולה, עם חביתות, מוזלי, פירות ופנקייקים, ובריכה כמובן וחוף ים נגיש ויפה. חשבנו שזה יהיה סופ"ש באווירה של חופש-נופש, כי כזה עוד לא היה לנו כאן. אז לא. הגשם, באפרוריותו ובעקשנותו לא אפשר לנו להיכנס פעם אחת לים, ומהבריכה, כאמור, הוא הוציא אותנו בבושת פנים.

אז מה עושים כל הזמן הזה בתוך חדר של מלון? שאלה טובה. משחקים, מציירים, רואים סרט, ועוד סרט. ומחכים. רבים, כועסים, נרגעים, יוצאים למרפסת, שותים קפה, מחכים שתהיה שעה סבירה לארוחת ערב ("מה, רק חמש? טוב- עד שנגיע ועד שנזמין ועד שנאכל, יהיה כבר רבע לשש… יאללה, בואו נצא"), הולכים לישון ומתעוררים כל הלילה מהרוחות המטורפות שמצליפות בדלת ומאיימות לפתוח אותה (בחיי ששמתי שרפרף צמוד לדלת כדי שלא תפתח). בינתיים בסריטנו, הבית שאליו הינו אמורים להיכנס בתום הסופ"ש ניזוק מהגשם והרוחות והיה זקוק לתיקון, מה שהשאיר אותנו לילה נוסף במלון. היום בצהרים ארזנו ויצאנו חזרה לכפר, בתקווה שהבית יהיה באמת כבר מוכן לקראתנו. תקווה שנבעה מחוסר וודאות- הבית שייך לאישה שגרה בו עד היום, אבל הבן שלה, שבכלל גר בבנגקוק אחראי על ההתקשרות והחוזה. ככה שהוא מקבל מאמא שלו דיווחים על מצב הבית ומעביר אותם אלינו בתרגום חופשי לאנגלית מקומית, ואנחנו, כמו ב"טלפון שבור" מנסים לדלות את המידע הרלוונטי והעדכני, ומקווים לטוב.

ובכן… מוכן הוא לא היה. חבורה של מומחים עבדו על הרכבת לוחות גבס חדשים בתקרה, וחבורה של קורנים, רטובים מגשם ועמוסים בתיקים עומדים ומסתכלים ותוהים למה לא נשארנו עוד לילה במלון, לפחות הינו יכולים לפנטז על בריכה בהפוגה הראשונה. במקום זה, השארנו לבעלת הבית דרכון והשאלנו את האוטו שלה לנסיעת קניות והצטיידות לבית, בטונג-סלה.

אני אוהבת גשם בסך הכל. קשה לי בארץ כשזה מלווה בקור, אבל הגשם, כשלעצמו- אני מקבלת אותו בברכה. ובכל זאת, אחרי ארבעה ימים רצופים של גשם, ועוד עניין הבית… האפרוריות הזאת התחילה להשפיע גם עלי. חזרנו מהקניות אחר הצהרים והבית כבר היה מוכן, רק נשאר איזה עניין קטן לא פתור בקשר לחוזה, גם הוא כתוצאה מהטלפון השבור הזה. הרגשתי שהיום הזה כבר נסחף לו עם הגשם… ואז זה קרה. יצאתי לסיבוב קצר של השלמת קניות לבית. מצאתי חנות בגודל של הסלון שלנו, שיש בה כל מה שצריך לבית. סכו"ם, פח, סמרטוטים, מגבות מטבח, חומרי ניקוי, כלי אוכל, כלי כתיבה וכמובן שגם מברגים, איזולירבנד, צינורות וקומקום חשמלי. אני לא יודעת אם זה בגלל המוכרת הנחמדה שהייתה שם, או הקניות שגרמו לי קצת להרגיש תחושת בית, או אולי בגלל איך שנראיתי- צועדת בשכמיית גשם עם דלי גדול מלא כל טוב, אבל לרגע יצאתי מהדיכאון הזמני של הרייני סיזן.

אין עוד גשם
מילים: פניה ברגשטיין
לחן: דתיה בן דור

"עם בוקר פקחתי עיני ואשאל:
הגשם, הגשם, האם כבר חדל?

ענה קול אילן לי חרד ועצב:
הרוח עודנו זועף ונושב.

עדיין רובצים עננים אפלים,
שטופים השדות ונימחו השבילים.

כך יען אילן לי סופק כפותיו,
כך יען חלון לי בדמע נישטף.

עם לילה חלמתי: הגשם ניכלא,
ותכלת חזיתי, וזוהר ניפלא.

שדה ירקרק מלבלב מסביב,
כל נבט קטן מחייך אל אחיו.

רגלי צועדות בגבעות היפות,
ידי עמוסות זרי רקפות…

פתאום העירני קול גשם סוחף,
ורעם נוהם וברק מהבהב.

הרוח בזעף ייליל ויהום:
היה זה חלום, זה היה אך חלום !

עם שחר צילצל קול ציפור על חלון,
עם שחר הקצתי לזמר ורון.

חלף המטר וכחולים השחקים,
בהירים וקרובים נתגלו מרחקים.

ושמש עולה בחיוך זהבה,
וקול תינוקות משתפך בחדווה.

טלול וזורח בקע אור היום,
זוהר שבעתיים מזיו החלום".

בין המלים של השיר מצאתי גם שלושה ילדים ושני אחים 🙂

ולהלן פסקול רטוב ואפרורי:

צבעי העונה: ירוק ואפור