אויר הרים

אנחנו כבר שבועיים בפוקרה. חזרנו לציויליזציה. יש פה הכל מהכל, אבל כבר לא כל כך בזול. טוב, ביחס לארץ ברור שזה זול, ואפילו מאוד, אבל ביחס לשכנה ההודית, נפאל בכלל (ופוקרה בפרט), התייקרה מאז שעזבנו אותה לפני 12 שנה. הרחוב הראשי של פוקרה עם המדרכות הרחבות לצידו, הוא כנראה הנקי ביותר שפגשנו בזמן האחרון. תוסיפו לזה את הטיילת על האגם, ובימים עם ראות טובה גם פסגות לבנות ברקע, והרי לכם עיירת טרקרים שלא נופלת מדומותיה באירופה.

רוב מי ששוהה פה בעיר הוא או לפני או אחרי טרק, או שניהם. אולי רפטינג. החנויות פה מציעות בעיקר ציוד טיולים, שגם בהן הורגשה העלייה במחירים, וסוכנויות טיולים בכל פינת רחוב. התיירים הרבים מייצרים פה מגוון רחב של מסעדות ומאפיות וגם ישראלים יש בשפע, אם כי לא כמו מעבר לגבול, בהודו.

בימים הראשונים פה הינו במשחק 'חפש ת'זיכרון' כשריחות הקטורת מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות. ניסינו לאתר את אותם מקומות שזכרנו מהביקור הקודם פה, אך עם מעט הצלחות. הרחוב אותו רחוב, אך הכל הפך לחנויות מסודרות, בלי דוכנים כלל, מה שניפץ לי את החלום על קערת המוזלי שלי שזכרתי מדוכני הפירות הרבים שהיו פה. חלק מסוכניות 'הישראלים' עדיין פה, כמו סוויסה וחבריו, אך המבחר כל כך גדול והמחירים כל כך דומים, שאין להן ייחודיות או עדיפות כלשהי. למרות שצעירים ישראלים אימצו להם איזה כפר לא רחוק מכאן והורידו פה קצת את מפלס העברית, אני חושבת שחוץ מהשכונה בקופנגן, זה המקום שיצא לנו לפגוש הכי הרבה משפחות ישראליות שמטיילות לאורך זמן במזרח. כולן מגיעות בשלב זה או אחר לבית הישראלי (מעל סוויסה האדום, זה שבאמת דומה למאיר), לראות סרטים, להחליף ספרים, ולפגוש את ציקי ואיתן שמנהלים את המקום בהתנדבות.

רגע של תרבות: חג ה- Deepawali, שאולי אתם מכירים אותו יותר בשם Tihar, נחגג חמישה ימים כשכל יום מוקדש למישהו/משהו אחר -עורבים, כלבים, האלה לקסמי (אלת הבריאות והכסף), שוורים ואחים ואחיות. היום השלישי, המוקדש לאלה לקסמי, הוא קצת כמו חג האור. מציירים לאלה ציור יפה בפתח הבית ועקבות, שתמצא את הדרך פנימה בקלות, ומדליקים נרות.

ידענו מראש שאנחנו מתכוונים להשאר פה לעוד 'סמסטר' לימודים, אבל הבתים שראינו סביבנו (יותר נכון דירות בבניינים) לא ענו על הצורך או הרצון. החלטנו להשאר לחודש במלון שבו התמקמנו בהתחלה- ולו רק בשביל החצר הפנימית הגדולה והנעימה שלו, עם יציאה לטרק של כשבוע. לפי הסיפורים ששמענו, הטרק המעגלי של האנאפורנה הפך לדרך ג'יפים בחלקו הגדול של החצי השני, בירידה מה'פס'. הטרק של הפון-היל, נשאר עדיין בלתי נגיש לכלי רכב, אך הפך צפוף עוד יותר מבחינת טיילים. לכן החלטנו ללכת על מסלול הרבה פחות מטוייל שנקרא Mardi Himal. המסלול תוקף את רכס האנאפורנה ממזרח וממש במקביל ל-ABC המפורסם אבל על קו רכס לכל אורכו ולא בעמק הנהר. התצפית העיקרית (בימים טובים) היא על הפסגה הפוטוגנית-לעילא שנקראת Machhpuchhre או באנגלית- fish tail, שחלק מהמורדות שלו הוא ההר Mardi Himal, אבל בחלקו הגבוה של הטרק נפתחת תצפית היקפית נפלאה על רוב פסגות האזור.

יצאנו עם בוקר. אנחנו, פורטר ששכרנו לעזרה בסחיבת הציוד ועוד דוד מאמריקה שאימצנו זה את זה באופן הדדי- ניצן. הינו שישה ימים בהרים. שלושה ימי עלייה בדרך יפה ומיוערת ברובה, מאוד נוחה להליכה, עד לגובה של כ-3,300 מ'. מכיוון שזה מסלול חדש יחסית, הוא לא עמוס תיירים, אך גם לא מרובה במידע מהימן על הדרך עצמה ועל נקודות העצירה. נקודות העצירה הן למעשה גסט-האוסים שנבנו ממש לצורך הטרק, לאורך המסלול. מאוד בסיסיים, עם חימום של תנור עצים רק בחלל המסעדה המרכזי ולא בחדרים, שגם הוא לא תמיד דולק. האוכל לרוב תפל בצורה יוצאת דופן והדאל (עדשים ואורז) דל מהרגיל. התפריט אחיד לכל אורך המסלול, אך המחירים של האוכל והמוצרים עולים בהתאמה לגובה, כנהוג באזור.

מל(פפ)ון הרים אורגני

כשהתחלנו לטפס בהרים, פגשנו אנשים שהיו בדרכם למטה, ורובם ככולם היו בדעה ששתי הנקודות העליונות של הטרק נמצאות על דרך פחות נוחה שלא מתאימה לילדים. מאחר ובאנו להנות, במטרה לראות את נופי ההימלאיה, לא הרגשנו צורך להתעקש ולהמשיך, ובנוסף, במקום בו החלטנו לסיים התגלתה אחת מנקודות התצפית היפות ביותר. טוב, גם בגלל שכבר נהיה מממממש קר!

ניצן, פרטנר לכל משחק או שיחה.

אפילו חווינו לינה ב"קופסא" 🙂

ביום הרביעי, אחרי בוקר שמשי וכחול עם ראות מדהימה, התחלנו לרדת. השמים התכסו בעננים סמיכים וכל הפסגות נעלמו כלא היו. בעודנו צועדים מטה, התחיל לרדת ברד, שכבר היה מוכר לנו מיום האתמול, אבל הפעם הוא לא פסק. הגענו בזמן לנקודת העצירה הקרובה, כדי לצפות בסופת ברד עוצמתית שנמשכה די הרבה זמן, עד שהכל מסביב היה לבן כמו שלג. הילדים התלהבו מאוד, אך אני בעיקר חששתי מנעלי הספורט הבלויות שלנו שיהיו רטובות לגמרי ויקפיאו אותנו עוד יותר. גם השביל הפך להיות בוצי וחלק והחלטנו להשאר במקום ללילה. אני מודה שהסגריריות הזאת שבאה בבת אחת סגרה גם אותי. העברנו שם את שארית היום והלילה ובבוקר קמנו לנוף של המ'צאפוצ'רה בתפארתו. ירדנו תחילה בדרך בוץ חלקה, אך לאט לאט היא הלכה והתייבשה ועל אף התלילות היתה נוחה ונעימה. לקראת סוף היום התחיל גשם שהלך והתחזק ולנקודת העצירה כבר הגענו רטובים.

לפעמים צריך לעלות כל כך גבוה, כדי להסתכל אחד לשני בעיניים…

פניני טל על קורי עכביש

למחרת שוב הורגשה צעירותו של הטרק, כשלא מצאנו את שביל ההליכה האמור, אלא רק דרך שנסללה לג'יפים. הנופים מסביבנו הפכו לטרסות אורז ושאר דגנים, בעמק שבמרכזו זורם נהר Mardi. המשכנו על דרך הג'יפים וכשעברנו ליד אחד הכפרים נכנסנו לשוטט בתוכו. נותרו לנו כשלוש שעות הליכה עד הכפר הבא, בו רצינו לעצור ללילה וביום המחרת תכננו לחזור לפוקרה. שוב פעם עננים כבדים כיסו את השמים, ממש בכיוון אליו היו מועדות פנינו. בהחלטה רגעית אך שקולה, סיימנו את הטרק ועלינו על ג'יפ לפוקרה.

חזרנו למלון, לאוכל הטעים, ולמחירים שפתאום כבר לא נראו גבוהים. רק המים החמים שייחלנו להם סרבו להגיע, ואחרי שישה ימים ללא מקלחת, נאלצנו להתקלח במים קרים, אך המיטה הרכה והמצעים הנקיים השכיחו את העניין במהרה.

הילדים טיילו בצורה באמת ראויה להערכה וגאווה ועוררו את השתאותם של העוברים והשבים. המסלול מוצלח מאוד ובהחלט מתאים למשפחות עם ילדים, לפחות עד לנקודה אליה הגענו. מזג האויר לא היה ממש לצידנו, אך סיפק לנו בקרים בהירים ונקיים, וכשקמים כל כך מוקדם בטרק, יש לפחות שעתיים להנות מהנוף העוצמתי והמהפנט הזה, שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם.

מי שמעוניין ביתר פירוט על הטרק, מוזמן להכנס לכאן. הבנים אספו את המידע, אני כהרגלי עטפתי במלים, אייל כהרגלו צ'יפר בתוספות שימושיות ואת תמונת הפנורמה צילם ניצן.

עכשיו, אחרי הטיול השנתי, חוזרים לשלושה שבועות של שגרת לימודים. בהצלחה לכל התלמידים והמורים.