באנו בשביל ההימלאיה, נשארנו בגלל הלימודים. התמקמנו בפוקרה. יותר נכון, באיזור של העיר שנקרא Lake Side, שכשמו כן הוא- יושב על שפת האגם Phewa. זאת לא באמת העיר, אלא איזור התיירים, עם רחוב אחד רחב ומרכזי, שממנו יוצאים רחובות קטנים יותר וכולם עמוסי מלונות. קשה למצוא פה בתים מקומיים אותנטיים, אלא בעיקר מלונות וחנויות ואתרי בנייה, שיהפכו גם הם ביום מן הימים למלונות או חנויות.
פתחנו את סמסטר פוקרה, השני לשנה זו, כמו כל סמסטר עד עכשיו. צעד קדימה, שניים אחורה. סקובידו. לוקח זמן עד שמתרגלים כל פעם מחדש לשגרת הלימודים, לדרישות של ההורים והחוברות. ואז כשכבר נכנסים לקצב, מגלים שהחוברת שיש לנו עבור הילד בן השמונה, בכלל מתאימה לילד בן השש וצריך להתארגן מחדש, והקטנה שוב נשארת לבדה כשכולם לומדים ופה התנאים קצת פחות נוחים כי אנחנו לא בבית, אלא בחדר וחצי במלון. טוב שיש פה חצר עם גינה נחמדה ונדנדה מבמבוק שתמיד זמינה ומזמינה.
ביום שבו ציינו שנה למסע, קמנו השכם בבוקר כדי לעלות לפגודת השלום (Peace Pagoda) מצידו השני של האגם. הגענו לאגם יחד עם קרני השמש הראשונות. השמים החלו מתעננים ולרגע התלבטנו אם יש טעם לעלות לתצפית. לא ויתרנו- אם לא נראה כלום, לפחות נהנה משייט באגם. כשהסירה עגנה, הכל מסביב כבר היה מכוסה בעננים, אך אנחנו נחושים, התחלנו לטפס על הגבעה. תוך כדי טיפוס נכנסנו ממש לתוך הענן הסמיך ואי אפשר היה לראות יותר מכמה מטרים לכל כיוון. ואז זה קרה. יצאנו מהענן. או ליתר דיוק- עלינו מעליו. האגם מתחתינו כוסה ונעלם תחת שמיכת עננים ומעלינו זרח רכס האנאפורנה בתפארתו. הגענו לפגודה והינו שם כמעט לבדנו מול הנוף הנפלא והמהפנט הזה. אחרי שעה בערך, כשהצלחנו להתנתק סוף סוף מהפסגות הלבנות, עשינו דרכנו חזרה למטה.
חלק גדול מהזמן בפוקרה בילינו בחברת ניצן ואלכס, שהחיבור איתם היה משהו מיוחד במיוחד. הילדים אימצו אותם אל ליבם כאילו היו חלק מהמשפחה המורחבת שהגיע לביקור. לפנות בוקר, ביום שאלכס טסה, עלינו בחשיכה להר Sarangkot שמעל פוקרה. בשעות הבוקר המאוחרות והצהרים, הומה פסגת ההר מצנחי רחיפה רבים שמקשטים את השמים בפסים של צבע, אבל בלילה הינו לבדנו בראש ההר. התמקמנו ונשענו לאחור לצפות במטר של מטאורים. עם עלות השחר החלו זורחות ומתגלות אט אט הפסגות הלבנות והמרשימות של ההימלאיה ואיתן גם התגלו מאות האנשים שעלו ובאו לצפות בזריחה. אפילו גילינו קבוצה בינלאומית של מרצים לגיאוגרפיה, ביניהם מרצים מאוניברסיטת חיפה, שזכרו את אחד הסטודנטים שלהם, הבכור לבית בורר בתקופת הראסטות הקדומה. עולם קטן.
סבב שני של ימי הולדת בטיול התחיל השבוע. חגגנו לשחר יום הולדת 11. היא קבלה יום כבקשתה, רווי סוכר, קקאו וסרטים ובסופו ארוחת ערב במסעדת OR2K האהובה.
אנחנו כבר חודש וחצי בפוקרה ומרגישים ממש איך מזג האויר משתנה. החורף מתקרב והאויר מתקרר. כמות התיירים הולכת ופוחתת, החנויות נסגרות מוקדם יותר וגם אנחנו מרגישים שזה הזמן להמשיך הלאה, כמו הציפורים הנודדות, בעקבות השמש.
הילדים סיימו את חובותיהם לסמסטר, אנו משילים מעלינו כמה קילוגרמים של חוברות לימוד וביגוד ארוך וחם וחוזרים אל הקיץ בחופי גואה בדרום הודו. לפני כן יש לנו עוד מסע אחד נוסף בהימלאיה ושבוע אחרון בנפאל, בבירה קטמנדו.
אישה בצבעי ביתה
עומדת על הנקודה בדד
היא והבית אחד.
אם יחלפו לפניה לא יראו את פניה
ולא ידעו כי יש שם אישה.
הוא נותן לה מיגונים
היא עונה לו ניגונים
בהרמוניה של גוונים
כמו זיקית על רקע אדמתה
כך האישה בצבעי ביתה
כך הבית בדמותה
והיה בעת ההיא
הייתי ככה עם ביתי
ולא ידעו כי יש שם אישה
ועתה ביתי איתי
אני ביתי
הלוואי על כולנו כאלה סמסטרים 🙂
כייף לקרוא ולהתחבר קצת ל ״שגרת״ החיים החדשה שיצרתם.
שבת שלום
עוד מעט נשב יחד על ספסל הלימודים… 🙂