תמיד אהבתי לצוף. די מהר גיליתי את הטכניקה הזאת, שמאפשרת לי להרגיש את המים אבל להשאר גם קצת בחוץ. להסתכל על השמים, על העננים שזזים שם למעלה, ולתת לגלים להוביל אותי מלמטה. יש בזה משהו מאוד מרגיע, עד כדי כך שכשמתמסרים לזה ומכניסים גם את האוזניים למים ומפחיתים ברגע את רעשי הסביבה ("הוא לקח לי את הכדור!" "היא התיזה עלי!"), אפשר אפילו להתנתק לכמה שניות מהכל ורק לנשום ולצוף.
מצאנו בית והתמקמנו בו לחודשיים הקרובים, עד תחילת פברואר. למדנו לקבל בברכה את גשמי הברכה ואפילו הכנו להם מקום של כבוד במד הגשם, כדי להוסיף עניין. אז מה עכשיו? מנסים לסגל לעצמנו סוג של שגרה.
"גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו…" טוב, אולי לא הייתי קוראת לזה עצב, אלא- דכאון זמני שנובע כתוצאה משהייה ממושכת במבנה סגור עם האנשים העונים לכינוי "האהובים עלייך", רק שאת לא זוכרת איך ולמה הם זכו לכינוי הזה.
יום אחד הגשם פשוט התחיל לרדת ולא פסק. וכשאני כותבת לא פסק, הכוונה לגשם שיורד בלי הפסקה. לעתים רק מטפטף, לעתים מבול כזה ששוטף וסוחף ויוצר נחלים ומכיל בתוכו את כל מכסת המים של חודש חורף ישראלי. לעתים הוא בא גם עם רוח ורעמים ואז אפילו מתגנבת איזו צינה שבאמת מזכירה קצת חורף (או לפחות סתיו). ואולי הצינה מקורה בזה שחשבתם לרגע שהאפור הבהיר בשמים הוא תכלת (כי חלף כבר די הרבה זמן מאז שהתכלת הראה את עצמו), לבשתם בגדי ים ואפילו נמרחתם באולטראסול (!?!), קפצתם לבריכה ואז במקום שתצא איזו קרן שמש לפנק ולחמם, שוב התחיל להתחזק הגשם. בקיצור, אם עד עכשיו חשבנו לעצמנו שחמקנו משיאה של העונה הגשומה, אז לא.
הפשט: יום– מזריחת החמה ועד שקיעתה. מעבר– מתחילים את היום במקום אחד ומסיימים אותו במקום אחר.
אבל הדרש- מה הוא אומר? הוא אומר לתלות הרבה פתקים של תובנות על המקרר הווירטואלי שלנו, כדי שנוכל להישאר בתחום הפשט בפעם הבאה…
