ממשיכים לנוע בלאוס, מהמרכז לצפון. אחרי חוויית אוטובוס ארוכה ומעייפת, החלטנו לנסות להתקדם בכוחות עצמנו. שכרנו אוטו לשלושה ימים והתחלנו לנוע צפונה. היעד הכללי היה Luang Prabang, בירת הצפון של לאוס, שלמעשה מתפקדת בתור בירת התיירים הלא רשמית של לאוס בכלל. התחנה הראשונה במסלול היתה NaHin. כפר נחמד בבקעה בין הרים שמוביל למערה שאסור להחמיץ. אז התחלנו לנסוע. מיד עם היציאה מ-Takhek מרגישים בהבדל. הרים מצוקיים צצים מכל עבר ושדות אורז מוריקים מבהיקים באור השמש. עם הדרך הצוקים הולכים ומתחברים לרכסים מרשימים ועוצמתיים.
לאוס חלק א'
לקחנו אוטובוס לילה מבנגקוק. נסיעה של עשר שעות נוחה בסך הכל, חוץ משני ילדים משלשלים. בשעות בוקר הגענו למעבר גבול. משימה ראשונה היתה לצלוח את הצד התאילנדי, כשאנחנו בחריגה (שוב) של שבע שעות מפקיעת הויזה. נשלחים לברור אצל האחראית שכנראה רק התחילה את המשמרת ויש לה את כל היום בשבילנו. כמו כל שופטת ריאליטי מנוסה, היא לא מסגירה במבטה אם היא מעבירה אותנו או לא, רק כותבת הערות בדרכונים. לבסוף משלמים, עוברים ומגלים שבצד של לאוס הסיפור רק מתחיל.
סטיקי איילנד
שלושה חודשים שאנחנו בתאילנד ופרט לשבוע בבנגקוק כל הזמן בקו-פנגן. לפני כמה שבועות, ביום שאייל פגש באבנון, טל ואני עמדנו מהופנטים מול אלוף פריזבי שיודע ללהטט בו ולהעיף אותו בכלל לכיוון הנגדי, והוא, כמו מתוכנת, מגיע לשותף שלו הישר לתוך כף היד, בלי שהוא צריך לעשות עווית אחת עם גופו. קוראים לו אולי. בחור גרמני, נראה בשנות ה-40 לחייו, שכבר שמונה שנים חייו חצויים בין גרמניה לקו-פנגן. כשהסברתי לו את הסטטוס שלנו פה, הוא חייך וניסה להגיד לי בעדינות שעשינו טעות בזה שהתחלנו פה. קו-פנגן הוא "סטיקי איילנד" הוא אמר. עכשיו אני קצת מתחילה להבין למה הוא התכוון. למרות שיצא לנו להיות בעונה כזאת גשומה שאפילו זקני האי לא זוכרים כמותה, היה לנו פה טוב. ואפילו מאוד. הים במרחק חציית כביש, האוכל המקומי זמין, זול ונגיש, מצאנו את היוגורט והגרנולה המושלמים למוזלי והפירות הטריים פה ממול, בלי ללכלך את הידיים בקילוף האננס.
מחוץ לקופסא
הילדים כבר שלושה וחצי חודשים לא חלק ממסגרת חינוכית כלשהי, זמן שמאפשר לנו להתחיל ולגבש תובנות ראשונות על לימודים מחוץ למסגרת, ואולי בעצם לראות את השפעותיה של מערכת החינוך דווקא עכשיו כשהיא לא חלק מסדר היום.
ויה דולו-ויזה
זה מכבר חגגנו חודשיים מאז צאתנו לדרך ואפשר לומר שאנחנו כבר יודעים להצביע על כמה מההבדלים בין חופש לנופש (אבל על כך בפעם אחרת). לרגל האירוע, נדרשנו להגיע למשרד ההגירה הקרוב למקום מגורינו ולבקש הארכה של חודש לויזה. כיוון שהוצאנו ויזה לחודשיים מבעוד מועד בשגרירות תאילנד, יכולנו להאריך לשלושה חודשים בקפיצה פשוטה לכאורה למשרד ההגירה בקו-סמוי.
הפרקטיקה התבררה כמורכבת יותר מהתיאוריה. כל העסק התחיל להסתבך כשגשמי המונסון שבו להכות מספר ימים לפני מועד פקיעת הויזה, והלכו והתחזקו לקראת היום המיוחל. אותו יום למעשה סימן את שיאם של הגשמים. בקו-פנגן נוצרו אגמים ונהרות יש מאין, כבישים נשברו או נחסמו ממפולות וידענו שגם בקו-סמוי ישנם שיבושי תנועה קשים. כמו כן, תנועת המעבורות שובשה ובכל מקרה, מאד רצינו להימנע מלגרור ארבעה ילדים במונית- מעבורת- מונית- משרד-הגירה- מונית- מעבורת- מונית בתוך הטירוף הזה.