היה לילה גשום בבנגקוק כשחיכינו לטיסה לדלהי. רכשנו מבעוד מועד כרטיסים מבנגקוק לדלהי, ועם אותה חברת תעופה טיסת המשך מדלהי לדרמסאלה. בשעות הערב המאוחרות קבלנו הודעה שהטיסה הראשונה מתעכבת בשעה וחצי. הילדים זכו בעוד קצת זמן שינה ובשתיים לפנות בוקר עלינו על מונית לשדה התעופה. כשהגענו לשם הבנו שהעיכוב מתמשך ונזכה לראות את הזריחה עוד בשמי בנגקוק. בסופו של דבר עלינו על הטיסה שעברה על כולנו בשינה עמוקה ובשעה טובה נחתנו בדלהי. השעה הייתה כבר לקראת 10:00 בבוקר וב-10:40 הינו אמורים להיות כבר על טיסת ההמשך.
הימים בסאפה עברו ברטיבות מתמדת מלווה בלחות גבוהה. כל טיפת גשם שנספגה בבגד או נעל נשארה שם עד לכתנו. חיכינו לשמש וכשהיא לא באה, החלטנו לבוא אליה. יצאנו ליום טיול "באזור"- מרחק של כשעתיים וחצי נסיעה לעיירה שמתקבצים אליה אנשי הכפרים השונים בכל יום ראשון ועורכים שוק גדול של אוכל ועבודות יד למיניהן. בדרך גם עברנו במעבר הגבול עם סין ונופפנו לסינים לשלום.
השבוע האחרון שלנו ב- Hoi An היה שבוע פרידות. פרידה מהאוכל המקומי ומהמסעדות המועדפות, מהעיר העתיקה, משדות האורז ובעיקר פרידה מהשגרה שאימצנו לנו. לסיום התקופה חגגנו עד הלילה בלונה פארק ב- Da Nang. אייל היה גיבור וצלח את כל המתקנים בלי אף הקאה.
השגרה עוצרת, גם בטיול. פחות זזים, יותר מתבייתים. טוב, גם לחום יש חלק בזה. אנחנו כבר חודש פה ונשאר לנו עוד שבוע בבית שלנו ב- Hoi An לפני שממשיכים הלאה. היו לנו כמה החלטות לקבל על המשך הדרך הקרובה ומחשבות לגבש על המשך הדרך הרחוקה ויותר קל לנו להחליט כשאנחנו נמצאים במקום אחד. אז אם כבר עצרנו לנו באמצע הדרך, באמצע הארץ, נשאר פשוט להחליט. פשוט? מי שמכיר אותי יודע שעל זה הולך רוב הזמן בחיי, על להחליט. מה לאכול, מתי ללכת, לאן ללכת ומה לעשות. מזל שיש לי פה רק שמונה-תשע חולצות אז התלבטות אחת ירדה.
בנסיעת אוטובוס קצרה מהצפוי, הגענו מ- Da lat ל- Nha Trang או כפי שהוגים את שמה המקומיים "ניה צ'אנג". אייל ואני לקחנו איזה וירוס כלשהו לדרך, שאצל אייל נשאר קצת יותר זמן וכלל גם חום בא והולך. Nha Trang, עיר חוף שנכבשה על ידי התיירים הרוסים, ידועה במאכלי ים, שלא יצא לנו לטעום, בשנירקולים יפים, שלא יצא לנו לעשות ובפארק מים על האי ממול, שמגיעים אליו ברכבל ארוך במיוחד, שגם אליו לא יצא לנו להגיע. אפילו חוף הים שם ראה אותנו פעם אחת בלבד ובהרכב חלקי. בקיצור, נקודת מעבר מבחינתנו. היינו זקוקים לאיזו הפוגה בריאותית- פיזית ומשפחתית. העברנו שם שלושה לילות, עם ערב אחד על הטיילת של חוף הים, שהתגלתה כשוקקת חיים דווקא עם רדת השמש ואת הלילה הרביעי כבר עשינו באוטובוס בדרך ל- Hoi An.
