ימים אחרונים בנאגר, צפון הודו. אנחנו מתחילים לארוז והתיקים בקושי נסגרים. אנחנו מתכננים את הדרך לפוקרה, נפאל, שם אנחנו רוצים לעצור לעוד הפוגה. מבחינת המיקום הנוכחי שלנו, נראה שהכי הגיוני יהיה להמשיך בתוך הודו לרישיקש, בכל זאת- יוגה, גנגס ושאר מטעמים. משם למעבר הגבול היבשתי עם נפאל, בפינה הדרומית מערבית שלה, לנוע בתוך נפאל מזרחה בשפלת Terai, לאורך הקו הדרומי שלה ואז צפונה לפוקרה.
סוף עונת התפוחים
נפרדים מנאגר. אילולא אילוצי הויזה, כנראה שהינו מחכים עד שהקור יכניע אותנו, ונשארים פה עוד חודש-חודשיים. נעים לנו פה. השקט, הבית, המטבח, האויר, האנשים. אני משערת שיש לזה גם קשר לעובדה שפה היה לנו המפגש והחודש המשפחתי, שהשאיר טעם של שלמות באויר.
ראש השנה בחוץ
שלושה שבועות עברו כבר בחודש ספטמבר. באופן 'סינכרוני' נכנסנו גם אנחנו לשנת הלימודים שלנו. הילדים הגדולים התחילו לעבוד על החוברות שקיבלו והקטנה נשארה קצת חסרת פרטנרים למשחק ולתשומת לב.
סוף מסלול אוגוסט 17'
פתאום נגמר אוגוסט. אז איך היה החודש שהיה…? אם אני אגיד מושלם זה לא יהיה מוגזם. החל מהדברים שכלל לא בשליטתנו, כמו מזג האוויר ועד הפרט האחרון. לטובת מי שלא היה איתנו בפרקים הקודמים, בראשון לחודש נחתו פה אחי הבכור, אשתו (שהיא למעשה כבר אחותי) וארבעת ילדיהם, והתמקמנו יחד במקום הכי טוב שיכולנו לדמיין: בצפון הודו, בכפר Naggar, בוילת אירוח מדהימה.
כמה טוב שבאת, בית
אחרי כשבועיים ב-Dharamkot המשכנו מזרחה לכיוון Manali. שם התמקמנו בשכנות למשפחה ישראלית שכבר הכרנו בדרמקוט, ממש בתוך הכפר למעלה. מספיק קרובים ויחד עם זאת מספיק רחוקים מהמולת הרחוב הראשי. כנראה שהענן הגיע יחד איתנו למנאלי, כי הימים שם היו גשומים ברובם ולא אפשרו יותר מדי תזוזה. יום אחד טיילנו בין מטעי התפוחים לכיוון Vashisht, וכשהגענו למקום בו הינו אמורים לחצות את הנהר (מבוצבצים וצרובים מסרפדים בדרך), נאמר לנו שהגשמים הרסו את הגשר.