מחוץ לקופסא

הילדים כבר שלושה וחצי חודשים לא חלק ממסגרת חינוכית כלשהי, זמן שמאפשר לנו להתחיל ולגבש תובנות ראשונות על לימודים מחוץ למסגרת, ואולי בעצם לראות את השפעותיה של מערכת החינוך דווקא עכשיו כשהיא לא חלק מסדר היום.

אבל לפני שאפרט על אלה, אני מרגישה צורך להקדים  ולהבהיר דבר או שניים:
במהלך עבודתי במערכת החינוך ובמהלך שנות לימודיהם של ילדיי נפגשתי בנשות מקצוע מצוינות, אכפתיות, שמכניסות הרבה אנושיות לצד הידע לתוך המערכת. שלא לדבר על כך שהנשים במשפחתי הן מורות נפלאות וכך גם חלק נכבד מחברותיי הטובות (מוזר שעוד לא שינו באופן גורף את הרבים של מורָה/מורֶה ל"מורות", למרות ששר החינוך בעצמו ויתר כבר על צורת הרבים, מסתבר ומסתפק רק בפועל…). בכל אופן, אם תתרומם פה איזו אצבע מאשימה או מבקרת, היא מופנית כלפי המערכת- דרישותיה, תנאיה וסדרי העדיפות שלה, ולא כלפי ה(א)נשים בשטח.
הנקודות שיעלו פה הן מחשבות ראשונות. אנחנו בעצמנו רק בתחילת הדרך, מנסים להבין ולמצוא מה יותר מתאים לילדים, מה מתאים לנו כמשפחה ואיך משלבים בזה את האפשרות שבהמשך נפגש שוב עם המערכת והילדים יצטרכו להשתלב בה מחדש ולעמוד בדרישותיה. יכול להיות שעם הזמן והניסיון דברים יתחדדו/ישתנו.

אז אחרי שהבהרתי את אלה, אפשר להתחיל ולשם כך אתלה בכמה אילנות גבוהים, או כמו שאמר אילן גבוה עם אחד הקולות היפים שהיו פה: "אמרו את זה קודם לפני…" (אריק איינשטיין)
"ילד שלימדוהו שלא כראוי מצוי רחוק מן החוכמה פי כמה מילד שלא לימדוהו כלל. אתם מודאגים בראותכם אותו מבלה את שנותיו הראשונות באפס מעשה. הכיצד? האם להיות מאושר דבר של מה בכך הוא? האם לקפוץ, לשחק, לרוץ כל היום, כל אלה כאיין וכאפס הם? כל ימי חייו לא יהיה עסוק יותר…" (ז'אן ז'אק רוסו).
אייל נשען גם הוא על אחד האילנות כדי לתאר את השפעותיה של המערכת על ילדינו ואמר שקל להוציא את הילדים מבית הספר, אך קשה להוציא את בית הספר מהילדים. זה מאוד בולט אצלנו. הבן בן ה-5 מן הסתם עוד לא חווה את המסגרת הבית ספרית. הוא התלהב פה מאוד מהמטבעות המקומיים, ולצורך החוויה קבל ארנק עם מגוון מטבעות ושטרות אמיתיים (50 באט= 5 שקלים בערך). מתוך המשחק וההתנסות הוא למד לחשב ולעשות תרגילים שכוללים מאות ואלפים, כמו גם רבעים וחצאים (בהתאם למטבעות). בעקבות העניין שלו בחשבון, הוא גם התחיל לכתוב את הספרות ואפילו לכתוב מלים הקשורות לכך. בקיצור- חסר גבולות במחשבה, בסקרנות ובנכונות.

הבן בן ה-7 כבר למד שנה אחת בבית הספר. הוא עלה לכתה א' כשהוא כבר קורא ויודע את רוב הנושאים שאמורים להילמד בחשבון בשנה זו. היתה לו מחנכת מדהימה שראתה את יכולותיו, ונתנה לו להתקדם בקצב שלו, אך עדיין, מורה שצריכה לנהל כתה שלמה, לא יכולה שכל אחד יעבוד בקצב אחר או בתוכן אחר, ובסופה של השנה הוא יישר קו עם הכתה. בעצם אפשר לומר שהמקצוע העיקרי שהוא למד בכתה א' היה "תלמידאות", שזה אכן מקצוע חשוב למי ששייך למערכת החינוך. ממש כמו שאמר ג'ורג' ברנרד שו: "בילדותי נאלצתי לקטוע את לימודיי כדי ללכת לבית הספר". עכשיו, בשלושה חודשים הוא סיים שלושת רבעי מהחומר של השנה בחשבון. עדיין קיימת בו הסקרנות והרצון ללמוד, וכמו שהוא לימד את עצמו לקרוא בעברית, כך היה גם עם האנגלית. הוא נהנה מהלמידה ומחקירת החוקיות של השפה. מה שכן, אפשר לראות שהנכונות ללמידה אצלו כבר קצת נפגעה. מידי פעם ניכר עליו שרכישת ידע נתפסת אצלו כמטלה וככזאת, מעוררת אצלו התנגדות.
"המחנך צריך לשים לב שהילד לא יזהה טוב עם בטלה ורע עם פעילות" (מריה מונטסורי). אצל הבת הגדולה, שכבר שהתה ארבע שנים במערכת, ההשפעה של המסגרת הייתה ניכרת ביותר. מעט מאוד נכונות ללמידה. זה בלט יותר באנגלית, אך גם בחשבון ואפילו בנושאי לימוד שהיא בעצמה בחרה. האנגלית, אחד המקצועות החשובים במערכת השעות, אם לא ה- נתפס אצלה כמשהו מאיים ביותר. היא בנתה לעצמה מחסום כזה, שכבר שלושה חודשים אנחנו מנסים לפרוץ אותו. צורת הלימוד של מקצוע האנגלית, כשפה שנייה, היא מאוד בעייתית. הילדים מתחילים ללמוד את האותיות ולאחר מכן מלים, בלי שהתנסו כלל בדיבור, או אפילו בהאזנה לשפה הדבורה. הסיכוי שאחרי שנתיים של לימוד בדרך זו, הם יפיקו מספיק כדי להצליח לתקשר ברמה הבסיסית, או לבנות אוצר מלים בסיסי, נמוך מאוד. בחשבון השפעת בית הספר באה לידי ביטוי בעיקר סביב אי היכולת לעבוד עבודה עצמית, שכוללת בדיקה וביקורת עצמית. מסגרת הכתה מאפשרת לתלמידים (החזקים והחלשים כאחד) לפתח תלות מוחלטת במורה. לרוב, כשיש עבודה עצמית בכתה, הילד יעשה מה שהוא יצליח או יספיק, ובסופו של דבר יחכה לבדיקה המשותפת על הלוח במקרה הטוב, או ימשיך בחוברת בכלל בלי לחזור ולבדוק. מעטים הילדים שיתקלו בבעיה וימשיכו לתרגיל הבא עד שהמורה תעזור, או רחמנא ליצלן- ינסו שוב להבין את ההוראה ולפתור. ואם כבר הבנת הוראות- אפשר לומר שחלק נכבד מהקשיים בפתרון המשימות בחשבון נובע מחוסר תשומת לב מספיקה להוראות. אז השלב הראשוני מבחינתנו היה בכלל לאפיין את דרך העבודה העצמית, או כמו שאמר איינשטיין אחר, נמוך יותר ועם שפם (שעוד נשוב ונפגוש בו בהמשך) "החינוך הוא מה שנשאר, כאשר שוכחים את כל הדברים שלמדנו בבית־הספר" (אלברט איינשטיין). כרגע, עוד לפני שהגיע טו' בשבט, הגדולה שולטת בשברים פשוטים ועשרוניים ועשתה דרך יפה בהתמודדות עם עבודה עצמית.

עכשיו הגיע תורנו. אנחנו עדיין בשלב הגישוש וההבנה של מה שעומד מולנו. היטיבה לתאר זאת מאורה סיגר: "כשהתחלנו עם חינוך ביתי, הרגשתי כאילו אני מכניסה ילד מתחת כל זרוע, וקופצת מצוק. תארו לעצמכם איך נדהמתי כשגיליתי שיש לנו כנפיים!" אז אנחנו בשלב ההתוודעות לכנפיים. אני זוכרת שיעור חשבון בכתה ג', בו עבדתי לצד מחנכת. המחנכת הסבירה משהו על הלוח בנושא הכפל והחילוק. התרגיל הספציפי שהיא כתבה כל כך התאים להתייחסות כלשהי או אפילו סתם הערה בנושא החזקות, כזו שאולי יהיה מי שיסתקרן ויקח אותה הלאה ומי שלא, לא. הצעתי למורה לציין את הקשר לחזקות, כפי שזה התבקש, והיא ענתה לי שזה לא בתוכנית הלימודים ונעזוב את זה בינתיים. מערכת החינוך נוהגת לקצץ את הכנפיים- למורות ולתלמידים.

פה אנחנו לומדים כמה רחוק אפשר לפרוש אותן. "העולם הוא הכיתה שלנו והחיים הם תוכנית הלימודים" (ניומי. טוב, האמת שלא מצאתי את האילן הזה במגדיר, אבל המשפט הזה מתאים לי פה). יש כל כך הרבה ללמוד ממה שסביבנו, רק צריך לפתוח את העיניים ולבחור במה למקד את הראייה. החוברות בחשבון חשובות גם כדי שנשמור על קשר עם הסילבוס השנתי למקרה ש-  וגם כי הן נותנות מסגרת עבודה מוגדרת ונוחות לתרגול. אבל הן ממש לא העיקר. אם עולה שאלה- יש מקום להרחיב, אם הנושא מתקשר לחומר אחר- זה בדיוק המקום להעלות אותו ולקשר. אם אנחנו מגיעים למקום חדש וסביבה חדשה- נלמד עליהם ונכיר אותם קצת יותר מעבר להתנהלות היומיומית.

כמו שאמר החבר המשופם: "מה שחשוב זה לא להפסיק לשאול" (אלברט איינשטיין). ועוד משהו שהוא כבר ידע ואני רואה כל יום איך זה מתקיים הלכה למעשה: "הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא". זה נכון גם לגבי התנהגות באופן כללי וגם לגבי התחום הלימודי. אני ממש רואה איך שיתוף הפעולה שלהם גובר, הנכונות גדלה והתוצרים איכותיים יותר כשאנחנו איתם בתוך המשימה/חוויה/התנסות. פרט לכך שזה מאוד מהנה, מעשיר ומגוון גם עבורי, זה מאפשר לי להכיר עוד צדדים של ילדיי. זה גם מאלץ אותנו, ההורים, להיות פעילים יותר, חיוביים יותר ויצירתיים יותר.

"אתם הקשתות מהן ילדיכם נשלחים כחצים חיים. אמן הקשת רואה את המטרה בדרך לאינסוף, ומותח אתכם בעוצמתו כדי שחציו יעופו מהר ורחוק. הימתחו בידו בשמחה; כי כשם שהוא אוהב את החץ העף, כך הוא אוהב את הקשת היציבה" (ג'ובראן חליל ג'ובראן). ברור שזה לא קורה שבעה ימים בשבוע, אבל זה הרבה יותר במודעות שלנו ואנחנו לומדים להגמיש ולייצב את הקשת שלנו מיום ליום, כי כשאין לנו שותפים בחינוך ילדינו, אין ברירה אחרת. תשאלו את יודוקוליס: "אביו ואימו היו הוריו היחידים, דבר שהשפיע עליו קשות למשך כל חייו" (פוגי).