שנה במזרח

מסתבר שעברה שנה מאז ארזנו את עצמנו ויצאנו לשוטט. משום מה, יש תחושה של צורך לסכם את פרק הזמן הזה, על אף שמבחינתנו המסע עוד בעיצומו, ובשאיפה (אולי יומרנית, משהו) שבכלל בחיתוליו.

אי שם, בשגרה ההיא, אייל עקב אחרי כמה משפחות מטיילות ומדי פעם גם אני הצצתי על איזה פוסט, אבל שום דבר לא יכול היה באמת להכין אותנו לדבר האמיתי. אפילו שנכנסנו לזה בצורה הכי טבעית שאפשר, אי אפשר היה לדעת איך ולאן זה יתגלגל. ככה זה כשכל האפשרויות אפשריות.

הרבה פעמים, כשאומרים לי תמליצו למשפחות אחרות, תוציאו ספר הדרכה וכו', אני יודעת שזה לא זה. אפילו למשפחות שאנחנו פוגשים תוך כדי תנועה, אנחנו נזהרים מלשפוט או מלחוות דעה נחרצת מדי על ארץ, עיר, חי, צומח או דומם ובעיקר משתפים בחוויה האישית שלנו- בגלל שזה כל כך שונה ומשתנה בכל משפחה, ותלוי בכל כך הרבה דברים כמו עונה, סדר עדיפויות ותחושות אישיות.

יצאנו עם שלל ציפיות ומחשבות. חלקן התממשו אחת לאחת וחלקן התבדו. אחרי שנה של תזוזה בדרום מזרח אסיה, אנחנו מרשים לעצמנו לאחד כוחות גם בכתיבה. אייל הרחיב וכתב שני מאמרי עורך למיטיבי לכת, המעוניינים להעמיק את ידיעותיהם בתחומי הדעת שלו ואולי גם לקבל איזו עצה או שתיים בנושא אוכל רחוב במזרח או התנהלות כלכלית בטיול ארוך. אז להלן ואהלן:

* זה הרבה יותר קל ואפשרי ממה שזה נדמה ונראה מהצד. אין מטלות רקע כגון כביסה, ניקיון, בישול, סידורים ועבודה לצד השהייה עם הילדים. כל שנותר הוא פשוט להיות. פשוט? לא תמיד. לפעמים מעייף ורועש, אבל מבחירה.

* קראנו על משפחות שטיילו והתעייפו מהתנועה המתמדת. אנחנו בחרנו מראש בקונספט אחר. חוץ מלאוס שרצנו לאורכה מדרום לצפון בשלושה שבועות, בכל ארץ שהגענו עד כה מצאנו לנו מקום מועדף להתמקמות של מעל חודש. זה טוב לנו. זה טוב לתקופות הלימודים של הילדים, זה טוב להכרות מעמיקה יותר עם המקום- אוכל, תרבות, שגרה וזה טוב לשמירה על הכוחות.

* שום בית-ספר לא ילמד את הילדים בצורה טובה יותר ממה שמזמן להם המפגש עם העולם הגדול. וזו לא קלישאה. הם חווים, רואים, מתנסים, נאלצים ללמוד לחכות ואפילו להשתעמם, לעתים הרבה מאוד זמן, שמים לב להבדלים בין מקומות, אנשים ותרבויות (איפה מקובל לחטט באף מול אנשים או לתקוע גרעפס תוך כדי שיחה ואיפה לא), עדים לסיטואציות ומראות פחות נעימים או פחות מקובלים ומתמודדים, כי זאת המציאות.

גם לאייל יש משהו להוסיף בקשר לזה לגבי לימודי הגיאוגרפיה-
מסע חמשת החודשים ואלפיים הקילומטרים שלנו לאורך רכס ההימלאיה, זה שאנחנו עדיין בעיצומו, קיבל ערך מוסף משמעותי בזה שהיה (ועודנו) כולו יבשתי. אז נכון שיש הרבה סיבובים בכבישים ההרריים, ונכון שחציית גבול יבשתי פריפריאלי היא מתישה, אבל הנופים המשתנים בתוך ההרים ובכל דילוג שיורד לשפלה שמדרום להם הם חלק מהמסע. כשהראיתי לילדים במפה את רכס ההימלאיה על כל העמקים החורצים בו, שמדרום לו ישנו מישור עם אקלים שונה, צמחיה שונה, חקלאות שונה וכו', זה היה בסך הכל מבט בציור או תמונה. אבל ההבנה הגיאוגרפית שלהם (ושלנו) את האיזור מקבלת מימד אחר, חוץ ממימד המרחב השלישי, כשממש חווים את זה. כשרואים בעיניים איך בקצה ההרים נפרסת שפלה גדולה מישורית ומעובדת; כשרואים איך הג׳ונגל הטרופי הופך ליער מחטניים כשעולים בגובה, ואם עולים עוד העצים נגמרים ומתחיל אחו ומעל האחו יש שממה קפואה; כשנוסעים במעלה נהר הביאס למנאלי, ואחר כך במורד הנהר עד למפגש עם נהר פרוואטי ונכנסים עם הנהר לעומקו של עמק פרוואטי, ובהזדמנות אחרת עולים ברגל מעמק קולו למעבר ההרים שממנו אפשר לראות בבירור את כל אלה בתצפית ישירה. יש דרך טובה יותר ללמוד גיאוגרפיה?

כשמרגישים את המפה ברגליים…

* היכולות הסוציאליות של הילדים לא נעצרו או נפגעו כתוצאה מכך שהם לא מבלים ימים שלמים בקבוצת השווים, אלא להיפך. הם פיתחו כישורים חברתיים, ביטחון עצמי ויכולת לתקשר עם מכרים חדשים, לאו דווקא בני גילם ולאו דווקא בשפת אימם. ובכלל, מעניין לחשוב על הדרך שעברה האנושות בתחום החינוך, שהביאה אותנו לחשוב ולהאמין ששהייה ממושכת של ילד עם 30-40 ילדים בני גילו ועוד כמה מאות ילדים סביב גילו, זה הדבר הכי נכון עבורו.

* בלימודי ה"ליבה" (חשבון, אנגלית, עברית), הדרך הנוחה ביותר עבורנו ללמד (שלושה גילאים שונים) היא בחוברות עבודה. זה מאפשר לכולם ללמוד בו-זמנית, כל אחד בשלב המתאים לו בחומר ולתרגל אותם בצורה הטובה ביותר בלמידה עצמית. את החוברות באנגלית, דרך אגב, אנחנו מעדיפים לקנות בארצות שבהן אנחנו נמצאים. הן טובות ולא מבוססות על חוברת נוספת שמלווה ויוצרת עודף משקל. ההוראות בהן הן רק באנגלית, שלא כמו בארץ, שבחוברות אנגלית לעתים יש הוראות בשתי שפות- עברית וערבית, אך לא באנגלית (!). חוצמזה, שבנוסף לאנגלית הן עוסקות בתכנים הקשורים למדינה עצמה, כך שיש להן ערך מוסף. שאר הנושאים נלמדים בצורה פחות פורמאלית ונבחרים בצורה יותר ספונטנית ואני מודה שבראש שלי היתה תוכנית יותר עשירה ומסודרת עבורם (מעין חוגי בחירה), אך היא לא התממשה. אולי אם תהיה התמקמות יותר ארוכה זה יוכל להתקיים. מצד שני, לימודים כמו קובייה הונגרית או שחמט לא היו בסילבוס ההתחלתי, אך הצטרפו על הדרך.

* הילדים מסתגלים. כל גסטהאוס רעוע מקבל את הכינוי "בית", האוכל לרוב יורד חלק בגרון, גם אם הוא לא מוכר ואפילו השינויים במזג האויר לא מצליחים להשפיע על האקלים האישי. לעתים אפילו נדמה שהם מסתגלים כל כך מהר, שהם נראים אדישים גם לסביבה חדשה שאליה הגיעו. כאילו תחבורה של סוס ועגלה היא חלק מהיום יום שלהם, כאילו המגורים על נחל הדן הכינו אותם לנהרות ברוחב של מאות מטרים, שאנחנו צריכים לצעוק בשיא ההתלהבות כדי שיציצו בחלון כשעוברים על הגשרים מעליהם. אבל זה לא באמת אדישות, זה פשוט מהסיבה שהילדים, לעומתנו, זקוקים לריגושים הרבה יותר בסיסיים. זה נשמע נוגד את התרבות המערבית, בה הורים יחפשו מדי יום אטרקציות חדשות כדי להלהיב את ילדיהם, יפיקו ימי הולדת לגיל הרך כאילו זאת חתונת העשור ויקנו מכשירים דיגיטליים שישמרו על הילדים עסוקים ומרותקים למסך. אבל מה שאנחנו רואים בפועל, זה שהם לא צריכים יותר מחתיכת מקל ואבן קטנה כדי ליצור משחק ופחות משנה להם הסביבה או המיקום הספציפי. אנחנו מחפשים לעצמנו את הנופים העוצמתיים והמקומות המיוחדים כדי להתרגש מהם, בעוד הם יוצרים לעצמם את הריגושים בתוך המציאות הנתונה.

* אנחנו מופת. ולאו דווקא במובן החיובי של המילה. מה שנשקף זה מה שנקבל. אם נתעצבן על משהו או על מישהו, הילדים יתחילו לזעוף, אם נהיה נינוחים ומחוייכים, הם יהיו סבלניים ורגועים יותר. זה קשה לביצוע, כי בואו- מי רוצה להיות גיבור/ה הכובש/ת את יצרו/ה 24-7, אבל זה לפחות קל לזכור כשיש לך ארבע מראות מולך.

* לפעמים נראה שהזמן הרב שיש לנו, לא מספיק כדי להכיל את מה שהינו רוצים להספיק, ולפעמים אני לא מאמינה כמה הם כבר יודעים ולומדים ומפיקים מכל רגע.

* הסביבה כל כך עמוסה ומרתקת ויוצרת אין-ספור רגעים משפחתיים, שנעלם הצורך בכל מיני שיחות ופעילויות משפחתיות יזומות שחשבתי שיהיו. הדברים האלה פשוט קורים מאליהם ורק צריך לתפוס את הרגע בכדי לחדד ולדייק.

* עם כל הרוגע הזה, לפעמים חסר שקט. האינטנסיביות המשפחתית לא פשוטה ולפעמים כל מה שצריך זה כמה דקות של שקט. או של יוגה. או סבא וסבתא שיבואו מכרכום ביום רביעי ויקחו את הילדים לשעה-שעתיים.

* יקיצה טבעית, אפילו אם היא של הילדים, היא משמעות החופש. אם רוצים להרגיש נופש בחופש, ניתן לצ'פר בשנ"צ.

* רק מעט מהמשחקים שלקחנו לא היו בשימוש, אבל לא משנה מה גודל המגוון, בסוף תמיד הקלפים הפשוטים הם הכי שימושיים ואפשר לשחק בהם כמעט הכל.

ועוד כמה קטנות בקשר למזרח:

* תוכלו לזהות אם הגעתם לעיר גדולה במזרח על פי צבע הנזלת.

* אוכל מקומי, אוכל מקומי, אוכל מקומי. אפילו ובעיקר בהודו.

* הילדות במזרח, בשונה מישראל, נשארות ילדות, הרבה אחרי גיל שמונה, אלא אם כן הן הופכות לאמהות בגיל 14.

* חשמלאי במזרח זה אחד המקצועות המסובכים ביותר. אם הצלחת למצוא את ההתחלה והסוף של אותו חוט, עברת את ההסמכה.

* עובדים מהבית. עסקים בהרבה מאוד מקומות במזרח, הם החלק הקדמי של הבית, הפונה לכביש. לרוב לא תראו מישהו שמגיע מביתו לפתוח את החנות, אלא תראו את דלת החנות נפתחת מבפנים ובעל הבית מתחיל את יום עבודתו, בביתו.

* קשיי תקשורת בין התיירים למקומיים יכולים להוביל לאי הבנות ולהיות עילה לכעס ומירמור (של שני הצדדים). עדיף תמיד לדבר ברוגע ולנסות אפילו להוסיף חיוך אם אפשר, זה כבר ישפר את המצב.

* במזרח מתמקחים על הכל. ממש על הכל. זה משחק ידוע לשני הצדדים, אבל צריך בסוף לזכור שעומד מולך בן-אדם שזו הפרנסה שלו ולא להוריד לו את התחתונים. עוד חמישה שקלים, פחות שלושה שקלים, נשרוד את זה. עבור הצד השני זה כנראה הרבה יותר משמעותי.

* שוני תרבותי יוצר שוני התנהגותי וחשוב לזכור את זה כדי לא לפגוע וכדי לא להפגע מתגובות, הערות וכו'.

* הדתות במזרח באופן כללי מופגנות מאוד בכל מקום אך מצד שני מקבלות בפתיחות את השונה והאחר ולא נותנות לרגע תחושת זרות או ניכור. אף אחד לא יבדוק לכם בציציות אם תרצו להדליק קטורת באחד המקומות הקדושים.

* Simple is beautiful. יש משהו שובה בפשטות הזאת של החיים במזרח. מן זרימה רגועה כזאת. כמו שלפעמים אנחנו מדמיינים איך היה פעם- כשהמשחקים היו פשוטים, כשלא מיהרו להספיק כמה שיותר, כשחיו כדי לחיות. נכון, יש בזה גם חסרונות, אבל גם המון קסם.

* כח עבודה נשי. נשים במזרח עובדות בכל עבודה שהיא- בבניין, בשדה, בגינון, בסחיבה ובכל עמל שאנו- המערביים, הינו משייכים אותו בלי להסס, למין הגברי.

* הקידמה מגיעה למזרח, אך לא מחליפה את הקיים. באותה עיירה שכוחת אל תוכלו למצוא בקלות סמארטפונים, כרטיסי סים וחיבורי וויי פיי, ומעבר לכביש יחכו לכם סוס וכרכרה לצורך תחבורה יומיומית. או בעלת מלון, מהיותר "מערביים" שמצאנו במזרח, עדיין משתמשת באבן שטוחה גדולה מחוץ לבית כקרש החיתוך שלה ובאבן אחרת ככלי לחיתוך ולמעיכת העלים שקטפה.

* בחלק ממדינות המזרח קיימת התחושה שעליך לשלם תוספת 'מס תייר' על מוצרי צריכה בסיסיים, כמו פירות וירקות למשל. אפשר לזהות את זה כשהמוכר מתמהמה עם המחיר, כי הוא צריך לחשב כמה זה יוצא עם התוספת. בהודו ותאילנד זה לא קיים והמחירים שקיבלנו היו זהים למה שמשלמים המקומיים.

* לעתים אנו מסתכלים על האזורים הכפריים במדינות המזרח כמפגרים אחרינו, המערביים. אך אם מישהו ינתק אותנו מחשמל, יסגור לנו את חנויות הבגדים או הסופרמרקטים, נהיה בבעיה גדולה. הם, לעומת זאת, לא תלויים בשום גורם חיצוני. יש להם את היכולת לייצר לעצמם את האוכל, הלבוש, החימום ועוד יכולות שכבר לא קיימות אצלנו.

* הכל אפשרי. סאב קוץ' מילגה. זה אמנם בא מהודו, אבל זה פשוט כך במזרח. הכל אפשרי.