היו זמנים

היה היה פעם, בארץ רחוקה עם פסגות מושלגות, על חוף ים טרופי עם שקיעות מוטרפות, על גדות נהרות שרוחבם כמו הים, היה היה פעם זמן. מזמן.

כבר כמה זמן שאני מסתובבת בהרגשה משונה, כמו זכרון, שהוא כל כך מוחשי ועם זאת כל כך רחוק ומנותק מההווה. כאילו התחושות שליוו אותי שם מנסות מדי פעם לעלות ולהיות נוכחות, להכתיב איזו מחשבה, ולהתחרות במציאות על מקום ב'פריים' של המח.

זה מבלבל מאוד, ולפעמים אפילו מעלה שאלות אם היה כדאי לצאת למסע הזה (ברור שכן!) אם כל כך קשה לחזור ממנו … ונכון- טוב לנו פה. מצאנו את המקום שלנו מחדש, קצת אחר אולי ובדרך שאנחנו יותר מאמינים בה. בחרנו את מקומות העבודה שלנו ואת מסגרת השעות, בחרנו את דרך החינוך הטובה יותר לדעתנו עבור ילדינו, בה הם יכולים לבחור את תחומי העניין שלהם ולקום בבוקר בלי שעון מעורר (טוב, לעתים רחוקות אמא מעוררת). הבת הגדולה בחרה לעצמה את אופן חגיגת בת המצווה ובאמת שאנחנו משתדלים לבחור את הדרך שלנו, וטוב לנו. ובכל זאת… געגועים עזים לזמן האינסופי ולשקט הנפשי מציפים וממלאים את המחשבות, את הגרון והעיניים. השקט הזה שמאפשר כל כך הרבה, שמנקה את האויר כמו גשם אחרי אובך והכל מתבהר וחד וברור.

והחורף מהמרפסת שלנו יפה ביותר, ואנחנו קרובים לכל האהובים עלינו, ונהנים מכל הטבע סביבנו, גם אם הוא לא בעוצמות של ההימלאיה או של המקונג, ובכל זאת…

מאז שהגענו לארץ הולך ומתרוקן לנו תיק התרופות שלא נפתח כמעט שנתיים במזרח. כנראה שהגוף, כמו הנפש, מתגעגע לשקט הזה. רק לאחרונה חזרתי אל היוגה שהודחקה לה באיזה ארון עם התיקים מהטיול. לא פשוט לפנות את הזמן הזה ולהרשות את הזמן הזה, כשברקע שתי גיגיות כביסה מחכות להתקפל כדי לפנות מקום למכונה שזה עתה יובשה, השירותים, שלא משנה מתי ניקית נראה שזה היה מזמן, האבק שמצטבר וקורץ לי מכל מיני מקומות בבית, ואני- משחקת אותה תמימה שלא מבינה ומנסה שלא ליצור איתו קשר עין. והסעות ופגישות והתחייבויות, שרובן ממש חיוביות, אבל כמו שמן הן מחייבות- להגיע בזמן, לפנות זמן, לתכנן את הזמן…

אני מתגעגעת לזמן. בלי לו"ז, בלי הגבלה. לבחור כל דקה במה למלא אותו ואיך. טעמתי מהפרי האסור, ועכשיו גן העדן נראה כמו רשימה אחת גדולה של מטלות והספקים ולו"ז, שכבר לא מרגישים את הטעם של הפרי (וחבל, כי אני בן אדם של פירות).

וטוב לי וטוב לנו, ובכל זאת…

היה היה פעם, מזמן. היו זמנים, היה זמן.