החזרנו את האוטו בשדה התעופה בקנקון (Cancun). הכל עבר ממש חלק, גם החזרת האוטו, גם הטיסה, גם הנחיתה ואפילו המונית (חברה אחת, מחיר אחד, הכל מאוד הוגן וברור) שלקחה אותנו לדירה. קמנו בבוקר לסצינה מהסרט 'קוקו', הרחוב שלנו מלא בדגלים הצבעוניים שמשתלבים עם הכחול של השמים והצבעים של קירות הבתים.
התחלנו לשוטט בעיר ונעצרנו לסיור בקתדרלה והמוזיאון לתרבות של וואחקה, בכיכר המרכזית (Museo de las Culturas de Oaxaca, Santo Domingo). היה יפה ומרשים, והדברים שהצלחנו להבין בתרגום מספרדית גם היו מעניינים. הינו בסך הכל שלושה לילות ושני ימים מלאים בוואחקה סיטי.
העיר, הרים סביב לה, מלאה בגלריות ואומנות, בתי קפה ומסעדות, עם שילוב של מבנים קולוניאליים והצבעוניות המקסיקנית. מאחורי כל קיר של בניין מתחבא איזה פאטיו עם גינה וחצר נחמדה. מזג האויר היה נעים מאוד, עם צינת בוקר שכבר הספקנו לשכוח בקאריביים. הסתובבנו בין השווקים, טעמנו את המאכלים המקומיים- ביניהם גם גבינה מיוחדת שמאפיינת את האזור, ועד שמצאנו את הקפה הטוב עם המאפים הטעימים (Pan:am), כבר ארזנו את עצמנו ויצאנו לשבע שעות נסיעה לחופים.
האופציה העקרית שמוכרת להגעה מוואחקה -העיר לחופים, היא במיניבוס ציבורי של 18 אנשים. אחרי חיפוש אינטסניבי של אייל ומעבר בין תחנות מוניות שונות בעיר, הוא הצליח למצוא ואן שיקח רק אותנו את הדרך הזאת במחיר הגיוני והוגן.
התארגנו לנסיעה ויצאנו בשמונה בדיוק. הנהג כבר חיכה לנו מתחת לבית, נמנם במכונית עד שנתעורר. התחלנו את הדרך עם חווה אלברשטיין במבטא ספרדי, שרה "חיוכים" (או בשפת המקור Que nadie sepa mi sufrir -Amor de mis amores). אז חייכנו ונסענו. הנסיעה עצמה יפה מאוד, מלאה בחלקות תירס לאורכה, אבל גם מאוד מפותלת, לתוך ההרים וביניהם "אל ההלאה ואל הלמעלה, אל גב ההר…" (כמו שהיה מתאר אותה מ. שלו). תכננו לעצור בדרך לארוחת צהרים ותצפית במקום יפה, אבל כבר הינו מובחלים כל כך, שלא יכולנו לחשוב על אוכל אז רק עשינו כמה עצירות לנשום אויר, קנינו תפוחים ודבש בהכנה ביתית באחד המקומות שעצרנו (זה היה הכי קרוב לציון חגי תשרי מבחינתנו) והמשכנו בדרך.
הגענו עד פתח הבית, שמשקיף על שני המפרצים- מזונטה (Mazunte) וסן אגוסטיניו (San Agustinillo) והכפרים שסביבם. שם חיכתה לנו Ale הנפלאה, שקיבלה אותנו בחיוך רחב, ובשלל מידע והמלצות. לקחנו 4 לילות, עם אופציה להארכה תלוי במזג האויר. הנוף מהבית פשוט מהפנט! הגלים האלה- אפשר רק לבהות בהם מהבוקר עד הערב. מתקרבים ומתרחקים, מתנפצים וסוחפים תחתם את החול וכל מה שעליו. לא ברור למה קוראים לו 'האוקינוס השקט'… אני בעיקר רואה בו עוצמות ומערבולות. הילדים לעומת זאת עפים על הגלים האלה, בכל מובן של המילה.
הגובה של הבית והמיקום שלו בתוך הצמחייה, גם מאפשרים לנו הצצה לצמרות העצים, שזאת חוויה בפני עצמה. מאות פרפרים, סנאים, עיטים שעפים בגובה העיניים, גחליליות ועוד מגוון של בעלי חיים שאנחנו זוכים להיות לרגע אורחים בביתם. העונה הזאת גם מאוד ירוקה פה. בניגוד לאזור הקאריבי, פה יותר מורגשות העונות, גם מבחינת כמויות הגשם וגם מבחינת הצמחייה, שיכולה להיות פה יותר יבשה וחומה. עכשיו הכל ירוק ושופע והופך את כל התפאורה שלנו ליפה במיוחד.
מבחינת המקומיים העונה הגשומה הסתיימה. השאירה אחריה נזקים מהוריקן 'אגתה' שעבר פה במאי וסיימה את ענייניה. גם כשהראנו להם את התחזית לגשם שיבוא, הם הגיבו לזה בגיחוך קל ובאמירה ברורה שזה לא יקרה. אחרי התלבטויות לגבי הארכת הלילות פה, שכללו מעקב אחרי מפת הדרכים של 'ג'וליה'- סופה טרופית נוספת, שעשתה את דרכה מניקרגואה לגוואטמלה, החלטנו שניקח סיכון שיהיה גשום ליום יומיים ונשאר פה לעוד 5 לילות. היה ערב קצת גשום ואחריו בוקר קצת יותר גשום, לשמחתנו בלי רוחות, מה שאפשר לנו לשבת בסלון הפתוח שצופה לים. החלטנו לנצל את הימים האלה לקצת רענון לימודי והעברנו את היום בסביבת הבית. בסופו של דבר באמת לא היה ממש סוער כמו שחששנו וגם הגשם שירד, המשיך הלאה והפך את הכל לנקי וברור יותר.
אחר הצהרים אחד עשינו טיול רטוב מזיעה בתוך הלחות של הצמחייה לחצי אי קטן בקצה המפרץ של מזונטה, שנקרא Punta Cometa, ויש ממנו תצפית מדהימה על המפרצים והים שעוטף אותו מכל הכיוונים. כמו בהאמפי בהודו על הסלעים, יחד איתנו היו שם עוד עשרות אנשים, יושבים אל מול השקיעה ומחכים לראות את השמש נעלמת (ומי בכלל מצליח לדמיין שאנחנו אלה שנעלמים לה…).
האנשים המקומיים מאוד חייכנים וידידותיים, שמחים לפגוש ולעזור אם צריך. המוכרים, המלצרים, נהגים, או סתם עוברי אורח, מברכים תמיד ב- Hola נעים ומחוייך, קצת כמו בקיבוץ (; . גם במקום תיירותי יותר יש להם סבלנות ולא דוחפים את הסחורה שלהם בכח. *חוץ מזמר אחד, שמסתובב בין המסעדות, סוגר את המוסיקה הטובה שהיתה שם קודם ופוצח בשירה קולנית. בפעם הראשונה זה עוד היה נחמד והכניס אותנו לאוירה של מקסיקו, אבל בפעמים הבאות, כל פעם שהתיישבנו במסעדה והוא הגיח עם היוקלילי שלו, הוחלפו מבטי יאוש בשולחן משפחת קורן. בזכות הפעמים הרבות ששמענו אותו, הילדים כבר הכירו את הרפרטואר שלו, וזיהו את השיר האחרון שאחריו חוזר השקט, אז היה למה לחכות…
באחד הימים שישבנו אצל לאונרדו על החוף במזונטה (שהשיחה איתו היא חוויה מצחיקה בפני עצמה), פגש אותנו בחור שמלמד גלישה בחוף ליד (סן אגוסטיניו). אחרי שעברנו את הימים המועדים לגשם, אייל קבע איתו שיעורי גלישה לילדים, שהפעם יכלו גם להסתכל על הגלים מלמעלה, ולא רק להתערבל בתוכם ולהזרק על החול.
בסך הכל הימים בחופים היו ימים רגועים, שגרה של מוזלי וגוואקמולי, בריכה וים וחיפוש אחרי מסעדה טובה לערב (נבחרה ברוב קולות- אחרי שבקושי הצלחנו למצוא אותה בפעם הראשונה- Al Armadillo, שכמו מסעדת הבית, מפנקת אותנו בקינוחים מיוחדים ע"ח הבית, אחרי שהבטן שלנו כבר עמוסה כל טוב מהארוחה עצמה). התקופה הזאת בלי מעברים ולו"ז, קצת זרקה אותנו לימים של הטיול הארוך שלנו, והזכירה לנו שזה מה שאנחנו אוהבים ומתורגלים בו כל כך. עכשיו, עד שהגוף שלנו כבר למד את הקצב (וזכה להתפנק ביוגה מול הנוף כל בוקר), אנחנו צריכים להמשיך. מחר טסים למקסיקו סיטי (Mexico City), ואז סוגרים מעגל בפלאיה דל כרמן (Playa Del Carmen) לפני הדרך הארוכה בחזרה הביתה.
כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב
כדאי גם לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות לא להרוס
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר
מלים לאה נאור, מחייכת ושרה חוה אלברשטיין
איזה כיף אתכם כאן…. אני נסחפת אחרי המילים והתמונות ונזכרת מה אני כל כך אוהבת בכתיבה שלך הפשוטה האותנטית, שהיא מצליחה להעביר חוויה של זמן ומקום שהם מעבר לפרטים…
"מי בכלל מצליח לדמיין שאנחנו אלה שנעלמים לשמש…"
בחיי מתגעגעת…
תמשיכו להנות ככה…. אתם פשוט יודעים איך ! דש ❤️
אורלי
אורלי יקרה שאת!
עד שאני עונה אנחנו כבר נפגשות לחיבוק ולשיחה שלא הספקנו. הזמן רץ…
ותודה על המלים שתמיד מתיישבות במקום הנכון והטוב בלב.