ראש השנה בחוץ

שלושה שבועות עברו כבר בחודש ספטמבר. באופן 'סינכרוני' נכנסנו גם אנחנו לשנת הלימודים שלנו. הילדים הגדולים התחילו לעבוד על החוברות שקיבלו והקטנה נשארה קצת חסרת פרטנרים למשחק ולתשומת לב.

אז חזרתי קצת לפשפש במוחי כגננת שילוב, וחיפשתי רעיונות לפעילויות יצירתיות לגוון לה את הזמן. התחלתי מהדבר שיש פה בשפע- קטניות. בשלל צבעים ובשלל גדלים. ביחד עם האח בכתה א', שמתקדם בקצב שהוא בוחר, בחוברת שהוא מחליט (עברית / אנלית / חשבון), הם הכינו ציור מעדשים ולאחר מכן גם ערכנו ניסוי בנביטה. היינו כל כך סבלניים, עד שאפילו התירס החל לנבוט.

ניצלנו את התבלינים הזמינים ועשינו בעזרת הכורכום בצק צבעוני. קנינו חוטי צמר ולמדנו להשחיל שתי וערב. אחר כך חשבתי שאם יש לי כבר חוטים, אני צריכה רק זוג מסרגות וכל שנותר לי זה להחליט שאני לומדת לסרוג. אז החלטתי והנה אני בצעדיי הראשונים בעולם הסריגה. מקופסאות הטחינה הריקות והרבות שנאספות לנו הכנו בהתחלה טלפון של פעם, עם חוט ארוך שמחבר ביניהן. הקליטה הייתה די משובשת ולכן עשינו להן הסבה לקביים עם חבל.

אייל עבר קורס בישול מזורז אצל בעל הבית, שהכין לנו ארוחת ערב מקומית, ועל הדרך לימד אותו את רזי המטבח ההודי ואת הבסיס של חלק נכבד מהמנות. אייל למד וניגש ליישם.

באופן כללי אנחנו כל כך נהנים מהשגרה פה, שאפילו אם מדי פעם יש קצת עניינים סביב הלימודים, זה מסדר לנו את היום. זה מאפשר לי להתחיל את הבוקר עם יוגה כמעט כל יום ולנוח בצהרים עם ספר. לא יכולה לבקש יותר מזה. אייל ביקש יותר. למרות כמה טיולים קצרים פה בסביבות הכפר ונסיעה פה ושם, ימי הלימודים הארוכים בתוך הבית התחילו לתת אותותיהם, והוא החליט שהוא רוצה לטפס על ההרים, כי הם שם. או יותר נכון, שאנחנו נטפס.

יש לנו כבר מסורת של כמה שנים, להעביר את ראש השנה, סוכות ופסח באוהל. ראש השנה בים וסוכות ופסח במדבר. השנה המשכנו את המסורת, וישנו באוהל בהימלאיה. ביום רביעי בבוקר, טבלנו תפוח בדבש ויצאנו לטרק של שלושה ימים למעבר ההרים ("פס") שממש מעלינו, העונה לשם "Chanderkhani", למי שקורא לו. ביום הראשון התחלנו לטפס מהכפר Pulag שנמצא לא רחוק מפה והגענו עד למרגלות ה"פס". כבר שם נפתח אלינו נוף מרהיב, של רכס מושלג ומשונן של פסגות הימלאיה. היום הזה היה עלייה אחת מתמשכת, רובו בתוך יער, שבסופו התמקמנו ללילה בגובה 3,000 מטר. הילדים טיפסו בהצלחה מרובה, ואני שמחתי שיש לידי ילדה בת 4.5, שתכתיב את הקצב. אחרי ערב ליד המדורה וצפייה בשמים זרועי כוכבים, פרשנו להתכרבל בתוך שקי השינה וגרבי הצמר.

אולי מהקור ואולי בגלל הגובה, השינה לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל כשמתחילים את הלילה בשמונה בערב ומסיימים בשבע בבוקר, מצליחים לאסוף כמה שעות שינה טובות. בתוך האוהל לרגע שכחתי איפה אנחנו, עד שיצאתי בבוקר החוצה ונעמדתי אל מול הרכס העוצמתי הזה. זה באמת נוף שמשאיר אותך בפה פעור. אני כל פעם מחדש נפעמת מהעוצמה שיש להרים ומהתחושה החזקה של פליאה והתפעלות שהם מעוררים בי, וכשהם מגיעים לגובה הבלתי נתפס הזה, מעוטרים בפסגות לבנות, אז בכלל. כמו שניסחה את זה קליר, הבחורה האנגלייה שטיילה אתנו – ההרים מכניסים אותנו לפרופורציה ומראים לנו עד כמה אנחנו קטנים בעולם הזה, וטוב שכך. הם היו פה הרבה לפנינו ויישארו פה גם הרבה אחרינו.

למחרת בבוקר השארנו את הציוד הכבד במאהל שלנו, ויצאנו קלילים וטובי לב לכיוון ה"פס" המפריד בין עמק קולו לעמק פרוואטי. הדרך הייתה עלייה מתונה ונינוחה והנוף נפתח לפנינו. באופן מפתיע, חוץ מנשימה קצת יותר כבדה, לא הרגשנו את השפעות הגבהים, גם כשהגענו ל"פס" בגובה 3,700 מ'. זה בהחלט היה מחזה מרשים. שני רכסים עוצמתיים, שלמרגלותיהם עמקים אדירים, כל אחד עם נהר ראשי עצום, שאוסף ומנקז לתוכו נחלים רבים בדרך. אנחנו עומדים בנקודת החיבור שלהם, שהיא גם נקודת ההפרדה בין שניהם. בהטיית מבט מצד לצד מקבלים פתאום, בבת אחת, תמונה רחבה וברורה של אזור ענק.

איש ציפור

"…עכשיו הם רואים לפניהם המון פסגות גבוהות, חדות ומשוננות, נוצצות באור השמש. הן עטופות בקרח ובשלג, והרוח הקרה נושבת על פניהן. הר אחרי הר. זה לצד זה הם ניצבים בשרשרת ארוכה, וחוצים את הארץ לשני חלקים…" מתוך הספר שלקחנו אתנו לקרוא בטרק ('תיכף נחזור, קפצנו רגע לאפריקה' / אוליבר שרץ). כיף לקרוא תיאור כזה בזמן שרואים אותו פרוש מול העיניים.

אחרי שנשמנו אויר פסגות, חזרנו לעוד לילה במאהל שלנו. מעלינו היה ממוקם עדר של כבשים. ראינו איך גוזזים להם את הצמר והתרגשנו מהתקשורת ביניהם, כשטלה אחד הסתובב בין כל העדר וחיפש את אימו בקולות פעייה. פתאום הוא שמע אותה פועה לעברו מן העבר השני, וכמו בסרט תורכי הם רצו זה לזה, עד שהוא בא בנגיחה והתחבר לעטיניה.

בבוקר היום השלישי קמנו ליום קצת יותר מעונן. בהתחלה העננים שכבו כמו שמיכה בתוך העמק מתחתנו, אך כשהתחלנו ללכת הם עלו וכיסו את השמים ואפילו הורידו כמה טיפות מדי פעם. זה לא הפריע ממש להליכה, חוץ מהאדמה, שהפכה חלקה ובוצית בחלק מהדרך. בשעות הצהרים המאוחרות כבר הינו חזרה בכפר נאגר, בבית.

החששות שלי לפני הטרק היו בעיקר מהעליות ומהקור. שני אלה עברו בשלום. היו עליות והן לא היו קלות, וביום הראשון ממש תלולות, אך התקדמנו בקצב מותאם, עם עצירות תכופות יחסית. גם הקור לא אכזב, אך המדורה מחוץ לאוהל והציוד בתוך האוהל יכלו לו, והוא לא הצליח אפילו להקפיא לי את אצבעות הרגליים, שזה הישג נדיר.

שמחתי שקליר הצטרפה אלינו, גם בגלל החברה וגם מפני שנאלצתי סוף סוף לחרוק את שיניי באנגלית אמיתית ולא לשרבב משהו באנגלית קלוקלת כדי לנסות לתקשר עם המקומיים. זה לא היה לי קל, ואני משערת שגם לה לא היה פשוט לשמוע את הטעויות שלי עם כל ה'פרזנט סימפל' וה'פאסט פרפקט', אבל הרגשתי עד כמה זה חשוב לי. בתור ילדה או נערה, כשלמדתי אנגלית, מעולם לא נדרשתי להתמודד עם הדיבור עצמו. נבנו אצלי במהלך השנים מחסומים של חוסר ביטחון ומחשבה שאני לא יודעת אנגלית ברמה מספיק טובה כדי לדבר. זה מפריע לי עד היום לנהל שיחה באנגלית, למרות שהרבה פעמים, כשהילדים שואלים על איות של מילה אני מפתיעה את עצמי כשאני מאייתת אותה נכון בלי להסס. זה משהו עמוק יותר ורחוק יותר. עם הילדים שלנו זה כבר אחרת. הם לא קרובים לשליטה בשפה, אך הם יודעים להשתמש בה ולא חוששים לנסות לתקשר, כמו שהיה גם עם קליר. אם הם רוצים לשאול משהו או לבקש משהו, הם ימצאו את הדרך. יש להם כלי מאוד שימושי, שהוא כבר שלהם והם רק הולכים ומשתפרים בו מיום ליום, משיחה לשיחה.

קטע מרגש של אייל על קו פרשת המים. תכינו את הממחטות.