ארץ חדשה

בסופו של יום שהתחיל בבוקר בצפון קו-פנגן, המשיך במעבורת לעיר סורטאני, משם טיסה לבנגקוק ועוד טיסה להו-צ'י-מין סיטי, הידועה כסייגון, נחתנו בוייטנאם. הו-צ'י-מין עיר סואנת ומרשימה, עם מספר תושבים כשל כל ישראל, עם ארכיטקטורה צרפתית לצד גורדי שחקים וכמויות בלתי נתפסות של טוסטוסים. הבגטים טריים ונפוצים מאוד וכמו הנודל-סופ, ניתן למצוא אותם כמעט בכל פינת רחוב.

התמקמנו בדירה ברחוב ליד שוק מתוייר, שבשעות הערב הוא נסגר והכביש שמלפניו הופך בעצמו לשוק ערב הכולל מסעדה, שגם היא קמה ונעלמת בין לילה. בפעם הראשונה שהגענו לדירה, הופתענו לגלות שהכניסה אליה היא דרך חנות נעליים מקומית ושהמראה בחנות היא למעשה דלת סתרים שמובילה לחדר מדרגות פנימי. כאילו נכנסנו לאיזו אגדה. עשינו לנו יומיים של סיור בעיר, בין המבנים המרשימים וזה לא היה קל. העיר זכתה בפינו לשם הוט-צ'י-מין. 100٪ לחות. עומדים ונוטפים, הולכים ונוטפים, יושבים ונוטפים. אייל חיפש לנו מקומות מעניינים בעיר וקרא שיש פה גנים בוטניים וגן חיות, שיש בו לטאות קומודו. זהר, הבן הגדול קרא בספר שלו על הסוג-של-דינוזאור הזה ואז פתאום נפגשנו בהן בסרט טבע שראינו, ככה שלראות אותן מקרוב היה יכול להיות מרתק. ובכן, הן לא היו שם. מה שכן היה שם זה חיות מסכנות, על גבול השפיות או מעבר לו, בכלובים קטנים ולא מותאמים בשום דרך שהיא לסביבתן הטבעית, בטח שלא בגודל. כל זה, ובעיקר המבע המשוגע של השימפנזה הביא אותי להתחייב בפני משפחתי שזה ביקורי האחרון בגני חיות.

למעלה: הו-צ'י-מין מקבל אותנו בברכה לארצו

למטה: החיה היחידה שהסכמתי לצלם בגן החיות

לאחר שלושה לילות בעיר, יצאנו בבוקר, באוטובוס מקומי נח וממוזג, לפגוש את המקונג, שליווה אותנו בלאוס, רגע לפני שהוא נשפך לים. כשעה וחצי נסיעה דרומה מהו-צ'י-מין פרוסה דלתת המקונג. הסתעפויות ופיצולים בלתי נגמרים של פלגים ותעלות, שכל אחת מה"תעלות" האלה רחבה מהירדן פי כמה וכמה. התמקמנו לצד אחד הנהרות הללו בעיירה שנקראת Ben-Tre. אזור כפרי ויפה, מלא במטעי קוקוסים ומפעלי קוקוס אנושיים, שם מפיקים תוצרים מכל אחת ואחת משכבותיו של הקוקוס. המלון שבו שהינו סיפק לנו אופניים לטיול באזור. אפשר לחשוב שכיוון שהאזור שטוח מאוד הנסיעה תהיה נעימה וקלה, אבל… הלחות נשאנוך רטובים…. טוב שבמלון היתה בריכה קטנה שעזרה להמלט מהכבדות הזאת.

"מפעל" הקוקוס

הכנת דפי אורז על מחצלות וייבושם בשמש

אף על פי שאנחנו באופן כללי נמנעים מסיורים מתויירים ומעדיפים למצוא את הדרך בעצמנו, זה מאפשר להספיק לראות דברים בזמן קצר. לכן למחרת יצאנו על סירה קטנה לטיול בנהר. כל פנייה עם הסירה מובילה לפלג קטן יותר וקטן יותר, שבגדותיהם קוקוסי מים, וצמחייה סבוכה שיוצרת תעלות מקורות כמעט. מאוד יפה ופסטורלי, עד שמדמיינים חיילים וייטנאמים שוכבים שם בבוץ ומתחבאים מהמסוקים האמריקאים. עצרנו בעוד "מפעל" קוקוס, במקום שבו מכינים ממתקים מקוקוס ובעוד מפעל אנושי לאריגת מחצלות. מה שאותי הכי הדהים בכל היום הזה, זה שבזמן שאנחנו מסתובבים לנו נוטפים מכל נקבובית אפשרית, המדריכה שלנו לבושה עם סווטשירט ומכנסיים ארוכים, ואם זה לא מספיק, גם גרביים וכפפות!! לא ברור מה קורה עם בלוטות הזיעה של המקומיים פה (כי זה מאוד נפוץ הלבוש הארוך), אבל אני חייבת לציין שלא היתה עליה טיפת זיעה אחת.

למחרת חזרנו להו-צ'י-מין. כדי לקבל קצת מושג יותר מוחשי על מה שהתרחש פה במלחמה עם האמריקאים, נסענו ל- Cu Chi לאתר שבו ניתן להיכנס למנהרות שחפרו אנשי הויאטקונג כדי לשרוד ולהלחם. היה בהחלט מעניין, זחלנו והרגשנו לרגע את תחושת המסתור. הילדים בעיקר נהנו מהזחילה עם פנסי ראש. אולי הגדולים גם הצליחו לספוג קצת היסטוריה לא רחוקה, ויהיה להם מה להשוות, יום אחד כשיזחלו עם ילדיהם במנהרות החמאס.

מסתבר שאפשר להעביר שעות בצפייה על הרחוב מלמעלה, אבל בדברים שרואים משם אי אפשר לגעת 🙂

תכננו להתחיל את דרכנו צפונה, אך הגיע ה-30/4 (היום בו נכבשה סייגון בידי צפון וייטנאם לפני 42 שנה) ואיתו האחד במאי, שני ימי חג בוייטנאם. המלונות ביעדים שתכננו להגיע אליהם התמלאו עד אפס מקום, כמו גם המלון בו הינו בעיר. לקחנו דירת airbnb בקומפלקס בנייני דירות מרשים, שלא עולה הרבה מעבר למלון ממוצע בעיר, אבל כוללת בריכה, סופר וכל מה שצריך בהישג יד בתוך המתחם, אז אנחנו בהרגשת נופש. אפילו יש פה מאפייה לא רעה, מה שאפשר לנו לחגוג עצמאות עם שקשוקה מפנקת (בתוספת במיה טרייה במחיר אפסי) תוצרת ידיו של אייל, ירקות ולחם טרי. עם כל ההנאה מהאוכל המקומי, לפעמים צריך איזו שקשוקה שתזכיר נשכחות.

בדילוג אווירי נצפין בימים הקרובים לעיר שנקראת Da-Lat, שנמצאת באזור הררי, עדיין בדרום וייטנאם, אבל אמורה להיות ממוזגת יותר ולהוות מפלט מהחום והלחות.

אנחנו נמצאים בוייטנאם כשבוע וחצי ועד כה מרוצים בסך הכל. להבדיל מתאילנד ולאוס, זאת ארץ חדשה לנו ויחד עם הילדים אנחנו לומדים להכיר אותה לאט לאט. בינתיים אפשר לומר שהאוכל לטעמנו, האנשים טובים בעינינו, התחבורה נוחה לנו וגם המחירים מפתיעים לטובה 🙂 . אפילו הספקנו לגלות על המקומיים פרט מעניין- הם יודעים לספור עד 4! זה עוזר לנו לדעת שלא שכחנו אף ילד בדרך…

בגן החיות זורחת השמש וחם, חם, חם!

השיר האהוב על הנהג שלנו בדרך למנהרות. קיבל את השם "סייגון יואל"