נמסטה הודו

נותרו לנו שבועיים בהודו, בהם תכננו מסלול כללי שידרים ויעריב מהאמפי עד קוצ'ין. התקדמנו בשלבים- כמו שהכנתי את הילדים, אל עבר התחנה הראשונה: מונית, רכבת, מונית, מטוס, מונית, עד למלון ב- Madurai.

יצאנו מהאמפי עם שעת ערב, אחרי יום גדוש ורגוש שבו נפרדנו מסבא וסבתא. לקחנו מונית לעיר הקרובה Hospet, בה יש תחנת רכבת ועלינו על רכבת לילה ל- Bangalore. האמת שדמיינתי את הרכבת יותר מפנקת משום מה, אבל לפחות הצלחנו להחליף מקומות ולרכז את כל המושבים שלנו לאותו מתחם ישיבה ושינה ובבוקר הרכבת אפילו הגיעה ליעדה, בנגלור, אז החלק הזה של המעבר הוכתר בהצלחה. משם, בזריחה, עלינו על מונית לשדה התעופה. הטיסה היתה רק בשעת צהרים מאוחרת, כך שאת כל הבוקר העברנו בבית קפה מחוץ לשדה התעופה. אוכל, סרט, משחקים ובסוף עלייה על הטיסה למדוראי, במעבר אווירי מ- Karnataka ל- Tamil Nadu, בואכה השפיץ הדרומי של הודו.

מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני, אבל רואה לי את הקלפים 🙂

מדוראי הפתיעה לטובה. על אף העלייה בטמפרטורות, מצאנו הרבה עניין בעיר הזאת. קודם כל התמקמנו אל מול המגדל המערבי של ה-מקדש שנקרא Meenakshi Amman. מינאקשי היא למעשה האלה Parvati, אותה אנחנו מכירים כבר הכרות מעמיקה מצפון הודו. המקדש מעוטר באינסוף ציורים, תבליטים ופסלים ומרשים ושונה גם בצבעוניותו. מקדש עצום המתפרס על פני שטח רחב, ובו 12-14 מגדלים, תלוי מי סופר. הדבר המדהים בו בעיקר הוא שהוא פעיל במלוא עצמתו, כאילו לא חלפו איזה 400 שנה מאז נבנה מחדש. כל אבן בקיר קדושה ומסמלת משהו למישהו. אנשים נעצרים מול כל עמוד או פסל ופוצחים בצעדי ריקוד ותפילה שונים ומשונים. מול פסל אחד מצליבים ידיים על האוזניים, מכים מכות קצובות על הרכות ואז קופצים במקום וחגים סביב הפסל. במקום אחר משתטחים על הרצפה ומותחים ידיים ורגליים, כמו דולפין. באזור אחר עשרות חבר'ה מתארגנים לסחיבת פסל על סנאדות רחבות, תוך כדי שריקות במשרוקית שמכתיבות את סדר וקצב הפעולות. בקיצור, שוקק חיים ותפילות. בערב למחרת חזרנו שוב למקדש לראות איך לוקחים את האלה מינאקשי לישון, בטקס ארוך, שמתחיל במרוץ ברחבי המקדש. האנשים רצים וסוחבים על אלונקה את הפסל החבוי מאחורי וילונות, וקהל התיירים רץ אחריהם במצלמות שלופות. אפשר להסתובב שעות במקום ולגלות עוד פסל, עוד תפילה, עוד ציור, אם לא ארבעה ילדים שאיבדו עניין אחרי רבע שעה.

זמננו במדוראי היה קצוב, ואחרי שלושה לילות המשכנו מערבה. באותו בוקר של הנסיעה עוד הספקנו לבקר בארמון המלך שנבנה גם הוא לפני כ-400 שנה. מבחוץ הוא יכול להראות כמו מבנה פשוט, אך כשנכנסים מתגלה מבנה מפואר ומרשים, עם עמודים רחבים, קשתות, אולם נשפים וכס מלכות. בנוסף לאלה מוצבים במקום כלים ופסלים ממאות קדומות יותר, שבארץ כבר היו סוגרים בתוך ארון זכוכית ופה אנשים מתהלכים לידם, יושבים עליהם ומשאירים את חותמם וחתימתם על עמודי הארמון.

משם המשכנו לעוד מקום חשוב שגילינו בעיר, מוזיאון לזכרו של אבי האומה ההודית, מהאטמה גנדי. גנדי מלווה אותנו החל ממשיכת הכסף הראשונה בהודו, שכן הוא מופיע על כל השטרות, מקטן ועד גדול. אנחנו לומדים על פועלו והשפעתו יחד עם הילדים כבר שמונה חודשים, והביקור במוזיאון מבחינתנו היה בעל חשיבות גבוהה, במיוחד לאחר השיחה הבאה, בין שתי מטיילות ישראליות לסוכן נסיעות, שאייל היה נוכח לה בהאמפי:

א': (לסוכן הנסיעות, מצביעה על הדיוקן בשטר) "?Who is this"

הסוכן: "Mahatma Gandhi"

א': "?What is he? A king? A god"

הסוכן: "Freedom Fighter"

א': "אההה…" (פונה ל-ב') "את קולטת אחותי, לוחם שלום ושמו אותו על כל השטרות. איזו עבודה זו לוחם שלום?"

ב': "אני בכלל חשבתי שזה ההוא שהמציא את המדיטציה או היוגה".

א': "מי זה?"

ב': נו, בודהה. הוא היה אל או משהו כזה".

א': "וואללה? חשבתי בכלל שבודהה היתה מלכה".

בשעות הצהרים, אחרי בוקר מתורבת שכזה, יצאנו לדרך לכיוון מערב וקצת צפונה ולמעלה ל-Kodaikanal. עיירה הודית בהרים, מלאה בשוקולד מקומי (לא מאוד מוצלח) שיושבת על שפת אגם.

משחק ה- Carrom הנפוץ בהודו

הידעת? משחק השחמט הומצא בהודו!

הטמפרטורות צנחו, השמיכות התעבו וקרדיות האבק התרבו. אייל וזהר נתקפו אלרגיה, שאצל זהר החריפה להתקף אסטמה. חשבנו לעשות עוד טרק באזור, אך הבריאות הכתיבה מנוחה ואינהלציות. עשינו גיחה קצרה לכפר הישראלי הקרוב, Vattakanal, הצופה על הנוף ההררי ובסביבתו נקודות תצפית, שאם לא ראית, לא היית. אז שוטטנו באזור, אכלנו סביח, וזכינו לראות סנאי הודי ענק, או בשמו הרשמי Ratufa indica,מקפץ בין צמרות האקליפטוסים.

Dolphin Nose

Eco Rock

שוב חלפו שלושה לילות והמשכנו הלאה, מערבה, קצת דרומה ולמטה, לגבעות התה של Munnar. מונאר, קצת כמו מנאלי, מחולקת לאזורים המכונים "ישן" וחדש", כשהחדש קצת יותר עירוני עם מלונות גבוהים המכילים תיירים הודים, ואילו הישן, אזור כפרי ופשוט עם הרבה גסט-האוסים זולים יותר ותיירים מערביים. במרחק נסיעה של 7 דקות בריקשה ו-30 רופי עוברים בין אחד לשני. האזור כולו נראה כמו גינה אחת גדולה ואסטתית להפליא, של שיחי תה גזומים ומטופחים, שלא משנים ולו במעט את תוואי ההר, אלא רק מכסים אותו בשכבת עלים ירוקת עד. רק ללכת ביניהם ולגמוע את הירוק המסותת הזה ולשחק מחבואים. לא צריך יותר.

בשביל אווירת הפורים, וגם כדי להכיר את המסורות של המקום, הלכנו לראות מופע פנטומימה מסורתי, Kathakali. לא היה קל לי. עור התוף התפקע מקול התוף. אולם קטן, שבמשך כל שעת המופע התפוצץ מהלמות התופים שליוו את תנועותיהן והבעותיהן של הדמויות והיה חנוק מעשן לפידים בוערים. שלוש הדמויות היו מאופרות בצורה מופתית, כאילו פניהן היו מסיכה. המופע נפתח בהדגמת הבעות פנים שונות, עם שיתוף פעולה של נציגים מהקהל. עד כאן היה מצחיק ומהנה. לאחר מכן התחילה העלילה, כביכול. במרכזה ריב של שני גברים, כנראה על לב הבחורה, שנמתח לכדי סצינה אחת ארוכה ומתמשכת, שלא לומר מתישה. אבל היי, היום פורים לנו, מחר יום חול. גם בחו"ל. סבלנו בשקט, וגם אם היינו מרעישים, במילא אף אחד לא יכול היה לשמוע. הבנות תרמו את חלקן לחג והתחפשו לבנות המקום והבנים ממשיכים להתלבט על תחפושת עד היום.

כעבור 4 לילות המשכנו לתחנה האחרונה בהודו לסיבוב זה- Kochi (או בגרסה הקודמת- Cochin). בדרך עצרנו לסיור בגינת תבלינים המאפיינים את האזור כולו. קקאו, קפה, הל, מוסקט, פלפל שחור ועוד הרבה אחרים.

פלפל שחור

קפה

תרמיל קקאו. בתוכו הרבה זרעים בגודל שקד, עטופים בשכבה לבנה חלקה ומתקתקה

חם בקוצ'ין. העיר יושבת גם היא, כמו החופים של גואה, על האוקיינוס ההודי, רק כמה מאות קילומטרים דרומה, במדינת Kerala. אנחנו התמקמנו באזור שקט יותר של העיר (Fort Kochi), מעל בית של משפחה, כפורמט האירוח המקובל פה  (Homestay). אזור של רחובות קטנים, בתים נמוכים וצבעוניים, מתויר- אך לא עמוס, שנעים להסתובב בו, אם החום לא כבד מדי. לראשונה בהודו ובכלל במזרח ראינו בית כנסת, בין כל המקדשים, המסגדים והכנסיות. בהיותנו מנותקי זמן, ביקרנו בו בשבת והוא היה נעול, אבל סממני היהדות ניכרו גם ברחובות שמסביב לו. למחרת הגענו בזמן והתרשמנו גם מתוכו, אחרי ששמענו בדיוק מגידי ואהרוני קצת עובדות לגביו.

הבית של שרה (בת +90), אחת מחמשת היהודים האחרונים בקוצ'ין

עץ-על-עץ

 

אנחנו מסיימים תקופה של שמונה חודשים באזור הזה של הודו ונפאל, מהם 6 חודשים בהודו. חצי שנה בהודו. 6 מדינות (מתוך 29), מעברים בין הרים נהרות וים, חום וקור, שפות מתחלפות, צורות לבוש שונות, טעמים, מקדשים ודתות, סגנונות בנייה ומחייה, הימלאיה וטרופי והכל תחת אותה הכותרת, הודו. איך מסכמים?… נתחיל מזה שבכלל לא ממש רציתי להגיע לכאן, וכמה אני שמחה שאחי וגיסתי קבעו שנפגש בעמק קולו בצפון ולא השאירו לנו ברירה.

האנשים נאים בעייני. חמים, רגועים, מסבירי פנים, עוזרים, מנדנדים בראשם כמטוטלת ונותנים לך באמת הרגשה שהכל אפשרי. Sab Kuch Milega.

הבתים והבגדים הצבעוניים מעלים חיוך על הפנים גם בלי לצרוך את העשב המקומי. גם בכפרים עם התנאים הכי בסיסיים נראה על חוטי הכביסה את בדי הסארי הצבעוניים והשמלות המעוטרות זהב. הנשים הסוחבות עצים על ראשן, העובדות בשדה או היושבות במשרד או במסעדה, לבושות באותם בדים צבעוניים שכל חלקי הלבוש מותאמים זה לזה בצורה מושלמת, מהמכנס ועד לצעיף.

האוכל, צבעוני גם הוא ומגוון בשלל תבלינים וצורות, טיפס גבוה למעלה בדירוג ונלחם בעוז רוח מול המתחרה התאילנדי, על המקום בפסגה וגם כבש בחלק מהמקצים.

הנסיעות בהודו היו החלק שממנו חששתי יותר מהכל. אז אמנם לא כל הכבישים פה נוחים וישרים, במיוחד בהרים, והנהגים ההודים, רובם, לא משתמשים בידית ההילוכים אלא בעיקר בדוושת הגז, ובלית ברירה, רגע לפני הבום, גם בברקס. אבל אם מוצאים את הנהג הנכון, הנינוח, המבוגר (בדרך כלל) והמנוסה, הנסיעה תהיה סבירה ביותר.

אין תחרות למחירים הזולים של הודו והתמורה הגבוהה עבורם. בעיקר סביב האוכל שמפתיע כל פעם מחדש עם עוד מנה בעלות אפסית, שלא ברור מה היא מכסה, אבל גם בשאר הקטגוריות (לינה, קניות, תחבורה ציבורית וכו'). גם הויזה, אם מנצלים אותה כמו שצריך, היא מהזולות והנוחות יותר במזרח.

יש כל כך הרבה לסכם, לספר ולהזכר, אך לא נלאה. אנחנו מרגישים שזאת היתה טעימה קטנה, על קצה המזלג והכף (או על קצות אצבעות יד ימין, אם תרצו), וכנראה שלא תהיה ברירה, אלא לחזור שוב, למרות שיש לי הרגשה שגם אז לא נשבע…