שחקי על החלומות

והימים, ימי ראשית הקיץ וראשית שנת 2018.
הכל פה מלא באורות צבעוניים וקישוטים מחגיגות הכריסמס, כבר שבועיים שקולות נפץ הזיקוקים והנפצים בוקעים מכל עבר. נאלצנו לפנות את דירתנו הקרובה יחסית לים, ותמורת שלוש מאות המטרים שהרחקנו ועוד כמה מאות רופי, קבלנו בית מפנק במתחם דירות סגור עם בריכת שחייה. לפעמים משתלם לקחת צעד או שניים אחורה.

מיצג שבנו בני המשפחה שמעליה גרנו (כמו מיצגים נוספים שנבנו בחצרות הבתים) לכבוד הכריסמס, המדמה את סצינת הלידה של ישו עם כל התפאורה המדמה את ארץ ישראל. הרגשנו בבית 🙂 .

!Ho Ho Ho Merry Christmas

ביתנו לחודש הקרוב.

גואה מאוד מוכרת כאחד הריכוזים הגדולים יותר של ישראלים בהודו, ובאמת יש פה אזורים עם קהילות ישראליות גדולות, אך מסתבר שעל חוף בנאולים הישראלים טרם שמעו. חוף מתוייר מאוד שברגעים אלה הנציגות הישראלית בו מונה שש נפשות. מדי פעם מגיע מישהו לבקר אותנו ומעלה פה את מצבת כוח האדם.

מיכה עושה לנו "פרומו" לנוכחות סבאית

אז נגמרה שנה אזרחית ולמי שזוכר אותי מתחילתה, צפה במים רדודים, אני יכולה לומר שאני עדיין משכשכת בבריכה של הקטנים. ניסיתי לסכם לעצמי את השנה שחלפה, בהתייחס לרשימה שהכנתי לי משנה שעברה, אז יצאתי לרוץ על החוף. משמאלי השמש התחילה לרדת אדומה ועגולה לכיוון המים, מתחתיי התפצפצו להם אלפי צדפים קטנטנים שנסחפו לחוף, מולי, באופק, עמוד התאורה הגדול- אליו נשואות עיניי- המסמן לי מתי עלי לסוב על צעדיי ולהכפיל את מרחק ריצתי, באוזניי שריקה של הרוח ובראשי מחשבות… האם מימשתי את יעדיי לשנה זו?

לפני שנה בזמן הזה הינו אחרי חודשיים ראשונים בקופנגן, תאילנד. מאז הספקנו להיות גם בלאוס, וייטנאם, צפון הודו, נפאל ודרום הודו. שברתי לעצמי כמה מחסומים בדרך ליעדים הללו, שחררתי קצת, אפשרתי, חוויתי וניסיתי. עשיתי. ואם נחזור לרשימה…

ללמוד לנגן בגיטרה. אז האמת שבבית בו גרנו בהוי-אן, וייטנאם, היתה גיטרה. האוזן המוזיקלית שלי לא ידעה להבחין אם היא מכוונת או לא, אבל שמחתי על ההזדמנות. התיישבתי כמה פעמים עם היוטיוב לשיעורי גיטרה למתחילים, אבל שוב פעם נוכחתי לגלות עד כמה אני לא אוטודידקטית. אולי אם הינו גרים שם תקופה יותר ארוכה מחודש, הייתי מרגישה איזו התקדמות. מאחר שכך, אני משאירה לי את היעד הזה גם לשנה הקרובה.

לשפר את האנגלית. עוד יעד, שלמרות שבו אני דווקא כן מרגישה את ההתקדמות (וכנראה העובדה שאנחנו לא נמצאים בתוך הקהילה הישראלית תורמת פה לעניין), אני בוחרת להשאיר גם לשנה הזו, ומן הסתם בטח ישאר ברשימה שלי עוד אי אלו שנים.

לעשות ספורט כלשהו. נכנסתי לעולם היוגה, או יותר נכון, היוגה נכנסה לחיי. היא תמיד היתה שם באיזשהו אופן בעשור האחרון, אך אף פעם לא בכזאת אינטנסיביות. רוב האימונים שלי הם מול היוטיוב, אך מדי פעם אני הולכת לשיעורים עם מורים ונחשפת לגישות שונות, שזה כיף גדול. לפני כל שיעור כזה יש לי ממש פרפרים בבטן של התרגשות לקראת. וריצה. אני רצה הרבה יותר ממה שרצתי בשנה שלפני, אם כי עדיין רחוק מהתכיפות שהייתי רוצה. זה זמן כל כך נעים ורגוע- על אף המאמץ הפיזי, שלי עם עצמי. הנה, הגעתי לעמוד התאורה, אני מסתובבת ובבת אחת נהיה שקט. הרגליים כבר על אוטומט, רצות מעצמן. הברך מאותתת לי על נוכחותה, אך אני מחזירה לה בהתעלמות מופגנת. מימיני השמש כבר נעלמה בים והשאירה צבעים של ורוד וכתום על פני המים, בגבי הרוח עכשיו דוחפת ומחישה את צעדיי, ומלפני, באופק, זיקוקים, שכנראה נשארו מחגיגות ה'New-Year'. כשאני עוברת ליד ההולכים על החוף אני מגבירה את הקצב כדי לחדד את האבחנה בין הריצה שלי להליכה שלהם, ועד שאני מגיעה, ירח עגול וכתום כבר מאיר את השמים. אני חוזרת בהליכה מהירה מהחוף לבית, נזכרת בנשות קיבוץ ילדותי שהיו 'עושות הליכה' סביב המערכת בתנועות ידיים מוגזמות, מחקה את תנועותיהן ומחייכת לעצמי. אני לא בטוחה שחייכתי יותר בשנה החולפת, אך רוצה להאמין שכן.

'V' אחרון לרשימה. לכתוב ספר לילדים. אז יש לי טקסט כתוב, והוא לילדים, אבל אני לא יודעת אם הוא יום אחד יהפוך לספר. אולי. שאלה אותי משהי שהתייעצתי איתה בעניין (אחרי ששתי הוצאות ענו לי שכתב היד שלי לא יוכל להשתלב בסדרת ספרי הילדים שלהן), "למה אני רוצה להוציא את זה כספר?" והאמת שעוד אין לי תשובה חד משמעית לתת לה או לעצמי בנושא, חוץ מהעובדה שאני נהנית מהכתיבה עצמה.

בשנה האחרונה הפתעתי את עצמי. גיליתי שיותר קל לי להתגעגע ממה שחשבתי. אחרי כל ביקור זה נעשה שוב קשה מחדש ואף על פי כן, נוע ננוע (אפילו המדע תומך בזה 😉 ). אני פשוט עוד לא מרגישה צורך או רצון לחזור. אני אוהבת את המשפחה שלי, את החברים, את הבית והסביבה ואהבתי מאוד את העבודה והמקצוע שלי, אבל אני מרגישה שכבר עשינו צעד מאוד גדול ביציאה מהמירוץ של החיים ה"נורמטיביים", שאנחנו צריכים למצוא את הדרך שתאפשר לנו להישאר בחוץ ("מה, אני נורמלית להיות נורמלית?" מ.א.). החידה הקבועה שלנו בשנה האחרונה היא "מי יודע איזה יום היום?" שמצריכה כמעט תמיד מעל שלושה ניחושים כדי לפגוע. אני כל כך נהנית מהבקרים הנינוחים שלנו, מזה שהשעון המעורר (ושעון בכלל) כמעט חסר תפקיד בחיינו, אוהבת לראות את הילדים מתקשרים עם אנשים חדשים, משתפרים בשפה הבינלאומית מיום ליום (ולא רק זו המדוברת) ואת שלל ההזדמנויות והאפשרויות שנפתחות בפניהם בכל רגע.

"… חלום הוא כמו ציור בתוך הראש שמתעורר לחיים. קודם צריך לדמיין את זה. אחר כך צריך לעבוד קשה מאוד כדי שהוא יתגשם" (אוגי ואני / ר"ג' פלאסיו). אנחנו בתוך סוג של חלום, שדמיינו אותו לפני הרבה זמן, וגם עכשיו כשהוא בהתהוותו, אנחנו לא מפסיקים לדמיין אותו ואת המשכו ולעבוד קשה, כדי שהוא ימשיך להתגשם.

לא יודעת מה יוליד יום, מה תוליד שנה. אני הולדתי ארבעה ילדים ואני כל הזמן רואה מול עיניי את היתרונות הברורים עבורם ועבורנו בצורת החיים הזאת. זה לא אומר שאין קושי או חסרונות, אך יחד עם כל אלו, אנחנו עדיין מרגישים שהיא נכונה לנו יותר ומקווים להמשיך לצעוד בה- או לנוח בה- עוד זמן מה.