כמו לרכב על אופניים

כבר חודשיים שאנחנו בישראל ועוד לא כתבתי רשמים מהמולדת. טוב, לוקח זמן להתרגל ולהסתגל לאוכל המקומי, למזג האוויר, לזה שכולם מבינים עברית והמלים לא צריכות לעבור עיבוד ותרגום לפני שהן נאמרות, לזה שהאנשים סביבנו כבר מכירים אותנו ואם לא, אז יהיה מי שיסביר: "אלה המשפחה שגרה שנתיים בהודו עם ארבעה ילדים", לשיחות עם המחנכות והגננות העתידיות של הילדים, לקניות בסופר, לנהיגה בכבישי הארץ, לזה שהטלפון גם יכול לקבל שיחות… בקיצור, לחיים שהיו לנו לפני שנתיים והנה הם שוב סביבנו ואנחנו בתוכם. אבל לפני ההסתגלות, עוד קפיצה קטנה לנאגר שבעמק קולו בצפון הודו.

הזמן שנותר לנו בצפון הודו היה כמו שבת רודפת שבת. הרבה זמן סביב הבית, הכפר ומעט גיחות באוטובוס מקומי למנאלי וקולו להצטייד קצת במזכרות לקראת החזרה- קונספט חדש שלא הכרנו כל המסע. על אף טלטולי הדרך, אהבתי את הנסיעות באוטובוס המקומי. הוא מחבר אותך למקום שבו את נמצאת בצורה הטובה ביותר- לראות אנשים, נופים וכפרים- כמו שהם, בלי לעגל פינות או להפעיל מזגן בשביל התיירים. הוא גם מזכיר לך שהזמן רלוונטי רק למי שמנוהל על ידיו. כשלא ממהרים או מנסים להספיק, אז מה זה משנה אם זה יקח עוד רבע שעה או אפילו שעה? בכלל, חלק גדול מההנאה במסע הזה נבע מכך שלא נוהלנו על ידי הזמן.

הפרידה מנאגר לא היתה קלה. בכל זאת, שהינו שם ארבעה חודשים והכפר והאנשים בו כבר הפכו עבורנו למקום מוכר וביתי.

כותבים גלויה אישית, מהילד/ה בטיול לעצמו/ה, כשיהיה בישראל. 

משאירים חותם של חינה שילווה אותנו בנחיתה ובהתאקלמות, ויתן לנו עוד קצת תחושת הודו גם בארץ, שתדהה לאיטה יחד עם הצבע.

וכמו ישראלים טובים, משאירים חותם על מדרכה חדשה בנאגר, שיהיה מה להראות לנכדים 🙂

בסופו של דבר, אחרי 20 חודשים ב-6 ארצות, 25 טיסות והמון זמן משפחתי נחתנו בארץ ישראל.

יוצאים למסע של 24 שעות מצפון הודו לישראל.

הגעתי לארץ עם אדישות מסוימת, שאולי יכולה להתפרש לצופה מהצד כלא כל כך הולמת אל מול ההתרגשות שחיכתה לנו פה. אז קודם כל אני מתנצלת בפני מי שצרם לו הדיסונאנס. האדישות אצלי היא כלי להתמודד עם מצבים פחות נוחים. זה קצת מוזר לחשוב על זה כך, אבל דווקא החזרה ל"קומפורט זון" שלי לא הייתה לי מאוד נוחה (ואולי כבר פיתחתי אזור נוחות אחר, הרחק הרחק מכאן….)

אחרי האדישות הגיע שלב המציאות, שיכול להיות מנוקד גם בחולם וגם בשורוק. פורקת את הארגזים ומוצאת דברים שלא זכרתי את דבר קיומם. מוצאת שקית של ג'ינסים שמתאימים למידתי, כאילו מישהו העביר לי שקית יד שנייה והכל מתאים. מסננת ומשאירה רק חצי. למה צריך כל כך הרבה? הראש עוד מסדר את הדברים בערמות קטנות, משתדל לא להעמיס, לא לשנות את המקצב המוכר שסגלנו לנו. השקיות נפתחות לאט, חלקן נשארות כמו שנארזו לפני שנתיים. השפע ניכר בכל ומותיר הרגשה לא נוחה, שעיקר חוסר הנוחות הוא המחשבה שאתרגל שוב (וכל כך מהר) לעודף והשפע הזה, למרות הידיעה של הגוף והתחושה הנוכחית- שאין באמת צורך.

אשכולות ענבים ירוקים וסגולים קבלו את פנינו כמו גם תאנים סגולות ואסנות. הדשא ירוק (לא כמו של השכן, אבל עדיין) והעצים כבר נותנים צל ופירות.

המשפחה העוטפת והזמינה והחברים הטובים שסביבנו- זאת באמת תחושת הבית האמיתית. המפגשים הספונטניים על מדרכות הקיבוץ או התכנסויות יזומות של מעגל החברים הקרוב- אלה הדברים שבאמת היו חסרים לנו בגולה.

עוצרים אותי הרבה ושואלים איך היה… והאמת היא שהיה טוב. ברור שלא הכל זורם חלק והחיים עצמם, על טרדותיהם, ממשיכים גם מעבר לים, אבל היה טוב. עובדה שלא פשוט לחזור. לפחות חזרנו הישר אל החופש הגדול, והשעון המעורר עוד לא נכנס לפעולה, אז אנחנו עוד קצת בתחושת חופש כללי. פעם אחת כששאלו אותי כמה זמן טיילנו, עניתי "שנה ושמונה" ובלי לחשוב הוספתי "שירות חובה". אמרתי ושמחתי על התוספת ועל האמת שבה עבורי.

הילדים נכנסו למסגרות החינוך בקיבוץ, חלקם כאילו לא עזבו לשנתיים כמעט וחלקם בצורה קצת יותר מהוססת. כמו לפורמט הטיול, גם פה, הם מסתגלים. לומדים מחדש את הכללים והחוקים, שנאמרים ושלא נאמרים ומנסים למצוא את מקומם בסביבה הישנה-חדשה. עכשיו, אני מתחילה יותר לראות את השפעות הטיול עולות פה ושם בסיטואציות שונות, בינתיים בצורה חיובית בעיקר.

מבחינה בריאותית, הספקנו להכניס לגופנו בחודשיים האלה בארץ, יותר תרופות להורדת חום ואנטיביוטיקה ממה שהזדקקנו ב-20 חודשים במזרח. עכשיו שזה כבר הסתיים ולא עושים חשבון למרפי והחוקים שלו, אפשר להגיד שהינו בריאים בתקופה הזאת. חוץ משתי פעמים של אנטיביוטיקה לפגיעות חיצוניות (דריכה על אבנון ורגל בגלגל) ופה ושם איזה צינון או נורופן, הכל עבר חלק. בלי ענייני בטן ובלי מחלות למיניהן. אבל כנראה שהינו צריכים לבדוק מקרוב את השינויים שעברו על המרפאה בקיבוץ ולהכיר את הצוות החדש…

נראה לי שיותר מהכל, הסממן הכי מובהק של החזרה לקיבוץ הוא הרכיבה על האופניים. למרות שהדרכים פה כבר לא כאלה בטוחות ובכל צומת עלול לבוא במהרה רכב מקומי או של מטיילים צמאי מקור מים, הילדים מוצאים כל כך הרבה הנאה ברכיבה. בשביל השניים הצעירים זה שינוי משמעותי- הוא רק עשה את סיבובי הפדלים הראשונים לפני שטסנו ולא הזדמן לו בכלל להתנסות, והיא בכלל היתה כזאת פעוטה שבקושי רכבה עם גלגלי העזר. עכשיו שניהם משייטים פה בלי סוף, יחד עם הגדולים.

החזרה לבית ולארץ בשבילי היא גם קצת באופן מטאפורי כמו רכיבה על אופניים. התנועות שגורות, צריך רק להזכר, למצוא את האיזון ושיווי המשקל כדי לא למעוד או להתקע. אני מכירה כבר את השבילים, יודעת לצפות למהמורה במקום הקבוע שלה ומשתדלת להמנע ממכשולים אפשריים. כמו שלימדתי את הבת הקטנה שלי- את צריכה להרים את הראש, לראות מה סביבך ולהביט קדימה לאן שפנייך מועדות, כי האופניים יסעו לאן שהמבט יוביל אותן. קצת פילוסופי, אבל כבר נוכחנו, שהחיים ילכו לאן שניקח אותם, צריך רק לבחור לאן להסתכל…