לאוס- סוף מסלול

לפני שבוע התמקמנו חזרה בבסיסנו בקו-פנגן, מלווים בחברים מהבית, אחרי שנפרדנו (בקושי) ממשפחה נוספת של חברים איתה בילינו בבנגקוק. קבענו עם נהג המונית שלנו והוא חיכה לנו כשירדנו מהמעבורת. עשינו עוד עצירת הצטיידות בסופר הקרוב ונסענו לבית. כיף מאוד לחזור למקום מוכר, למסעדות המוכרות ולסביבה שאנחנו מרגישים בה כבר סוג של בית. נכון לפעמים כשאוכלים משהו טעים, רואים איזה דבר יפה, או סתם נהנים, מתחשק שמישהו יבוא ויחלוק אתכם את ההנאה הזאת? אז הנה זה קורה לנו ממש ברגעים אלה.

אבל לפני שנסתנכרן חזרה עם המציאות, יש לנו עוד חובה לסיים את המסלול שלנו בארץ השכנה, לאוס. אז אחרי שלושה לילות בעיר Luang Prabang עלינו על מיני-ואן לעיר ממש בצפון לאוס, קרובה מאוד לגבול עם סין מצפון ועם תאילנד ממערב, Luang Namtha.

התכנון היה שמשם ניקח אוטובוס של ארבע שעות (בדרך שלקחה לנו כ-12 שעות בטיול ההוא) עד לגבול עם תאילנד ומשם כבר נטוס לבנגקוק. הטיסות הוזמנו ואחרי דרך רוויית עיקולים שהנהג דאג להדגיש כל אחד מהם, שמא נפספס, הגענו צפונה. כשהינו בעיר הזו לפני 11 שנה, היא היתה מעין כפר גדול, עם בית קפה אחד, שלושה-ארבעה גסט-האוסים ומרחבים פתוחים לרכיבה על אופניים. היא מאוד השתנתה. קודם כל, תחנת האוטובוס שבה עצר המיני-ואן הועברה למקום שנמצא כ-10 ק"מ ממרכז העיר. למה לנהג להמשיך אחרי שש שעות נסיעה כמה דקות נוספות ולהוריד אותנו באזור המבוקש, אם הוא יכול לפרנס על הדרך עוד נהג מונית ועוד מתווך שלוקח עמלה על ההתמקחות? אבל הי! יש כביש לעיר וכביש בעיר! זה חדש…. גם כמות המלונות והגסט-האוסים התרבתה והמטיילים ממלאים את החדרים. היה מאוד קשה למצוא שם חדר ועוד כזה שיתאים למשפחה בגודל שלנו. Luang Namtha נראית כיצור כלאיים של כפר ועיירה. במבט ראשון רואים סממנים של עיר כמו בתים גבוהים עם גגות אדומים ורכבים חדישים. אך אם מחדדים את המבט רואים שבמטבח של הבית עדיין מבשלים מעל מדורה עם עצים ובטיול רגלי בעיר, ברחוב המקביל לכביש הראשי, מגיעים לבתי כפר מעץ וילדים שמתקלחים בברז בחוץ.

בידיעה שזו התחנה האחרונה שלנו בלאוס, לקחנו לנו יום רגוע להתאקלמות. הוא הפך לפחות רגוע כשאייל החל לחשוש מהויזה בצד התאילנדי שמקבלים במעבר יבשתי, שהיא רק ל-15 יום (ולא כמו זאת שמקבלים אם נכנסים בטיסה- 30 יום). חסרי אונים ותשובות ברורות החלטנו לצאת לטרק של יומיים הליכה, עם לינה באחד הכפרים המקומיים. יצאנו אנחנו ושני מדריכים- אחד דובר אנגלית והשני דובר ג'ונגלית. האחרון, יליד היער, שעובד עם המאצ׳טה לעיתים כאילו היתה גרזן ולעיתים בעדינות השמורה למספרי ציפורניים, נתן להליכה בג'ונגל ערך מוסף. הוא העשיר את חוויית הטיול שלנו והרשים אותנו עם כל גבעול שקילף ונתן לנו לטעום מתוכנו, כשהוציא מים מן הענף, הכין כובעים לילדים, חלילים וצעצועים מבמבוק, לימד את אייל לאכול נמלים חיות, ובעיקר מהחיבור הקסום שלו לטבע. כאילו יש איזו הסכמה ביניהם, כאילו הם אחד.

הטיול עבר בתוך יער גשם יפהפה, עמוס צמחייה ובשעות אחר הצהרים הגענו לכפר של אחד השבטים. כמו אנשי הכפר, היתה מקלחת בנהר ולעת ערב המדריכים הכינו לנו ארוחה המבוססת על אורז דביק (כמו שאר הארוחות ביום) וירקות שנאספו בבוקר בשוק. המדריכים גם נהנו ממנת סרטנים שניצודו במהלך אחר הצהריים.

בלילה הלכנו לישון לשמע שירת צפרדעים ומוזיקת טראנסים חזקה שבאה מאחד הבתים בכפר. בבוקר גילינו שמדובר בחבורה של גברים שעסקו כל היממה האחרונה בבניית בית חדש בכפר ובלילה חגגו עם מוזיקה רועשת ואלכוהול מפוקפק. כמובן שאייל לא ויתר על טעימה מהשיכר המקומי.

היום השני התחיל בעלייה ארוכה והמשיך יפה כמו קודמו. לארוחת הצהרים הוגשו ליד האורז גם צפרדעים שהבחור שלנו צד עבורנו בלילה. אייל והבנים היו מספיק אמיצים לטעום. אנחנו הבנות רק נגעלנו מהצד.

אחרי פרידה מרגשת מהמדריכים חזרנו לעיר ונוכחנו לדעת שהחששות לגבי הויזה אומתו מכמה מקורות שונים. כיוון שיש לנו כבר תכניות בתאילנד שמגיעות עד אמצע אפריל בינתיים, לא יכולנו לוותר על הויזה הארוכה ונאלצנו לחשב מסלול מחדש. הזמנו טיסה ל- Vientiane, הבירה ויום למחרת טיסה לבנגקוק, מה שהשאיר לנו יום נוסף ב Luang Namtha. חשבנו לשחזר איזה טיול אופניים באזור, לראות את הכפרים מסביב ואת שדות האורז. התחלנו בשוק הבוקר, אך תאונת אופניים של רגל בגלגל אילצה אותנו לבקר גם בבית החולים המקומי (ותודה לבחורה המקומית על הטוסטוס שהציעה לקחת אותנו איתה ונשארה לראות שמטפלים בנו כראוי). לאחר בדיקות וצילומים (במכשיר חדשני באופן מפתיע) נראה כי אין שבר. לילדה שלום וקרסול נפוח.

טסנו ללילה אחרון בבירת לאוס. גם זו היתה זכורה לנו אפרורית ומאובקת והופתענו לגלות עיר שוקקת חיים ונעימה, עם אנשים נחמדים, שכנראה הרגישו שאנחנו כבר בזמן פציעות והחליטו להשאיר אותנו עם הרגשה טובה מארצם. המעבר מלאוס לתאילנד עבר חלק והמחיש את הנסיון שרכשנו בחודשים האחרונים. קבענו מראש עם נהג המונית שלקח אותנו בנחיתה, שיבוא למחרת בבוקר ויחזיר אותנו לשדה התעופה. הוא התייצב בזמן. העברנו את ההמתנה בשדה התעופה במשחקי קלפים ובופה מפנק של Bangkok Airways ועלינו למטוס. את טפסי ההגירה אייל מילא בקפדנות יתרה כבר בזמן הטיסה, ולא נותר לפקידה בצד תאילנדי אלא לחתום לנו על הדרכונים. אפילו התיקים שלנו היו הראשונים להגיע, המוניות חיכו בשורה, ולסיכום היום היה מפגש מרגש בבנגקוק עם חברים מהבית, או יותר נכון מהסיר.

אז עכשיו באמת אפשר לסכם את מסעותינו בלאוס. גילינו נופים עוצרי נשימה, של הרים, שדות, כפרים ונהרות, יערות גשם ואתרים היסטוריים. ארץ שמספר התושבים בה קטן מזה שבישראל ושטחה גדול מישראל ביותר מפי 10. הכבישים, שרובם חדשים, ממש מהשנים האחרונות, פתוחים לרווחה ונוחים לנהיגה. חודש פברואר הוא חודש נפלא ללאוס, וזה כבר נבדק פעמיים על ידינו. מזג האויר מושלם, שמים כחולים בלי ענן, בערב יש אפילו קרירות נעימה שכבר שכחנו וניתן לנוע בלי להזיע אפילו עם תיקים על הגב.

מבחינתנו הפיילוט עבר בהצלחה רבה. האריזות והפריקות היו פשוטות מהמצופה, הנסיעות עברו גם הן בצורה חיובית בסך הכל והילדים קבלו את התזוזות והמעברים המרובים בצורה יפה וסתגלתנית, עד כדי כך שכל חדר מסכן בגסטהאוס רגעי קבל את התואר "בית". עם כל הגעגוע לנוחות, לנקיון ולפינוקים שבתאילנד, אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים, אז כנראה שנצא שוב בהמשך. אבל עכשיו תאילנד.

ואם כבר סוף מסלול, אז הנה כמה קטעי וידאו שחוברו להם יחדיו, לצלילי נעימה לאית טיפוסית.

ולכבוד פורים- שיר הנושא מתוך הסרט "אני בא מלואנג נמטה" (שהפזמון שלו נכתב בעקבות הביקור בלאוס לפני עשור ועכשיו הוא קבל ביצוע מחודש):