לאוס פרק ב'

ממשיכים לנוע בלאוס, מהמרכז לצפון. אחרי חוויית אוטובוס ארוכה ומעייפת, החלטנו לנסות להתקדם בכוחות עצמנו. שכרנו אוטו לשלושה ימים והתחלנו לנוע צפונה. היעד הכללי היה Luang Prabang, בירת הצפון של לאוס, שלמעשה מתפקדת בתור בירת התיירים הלא רשמית של לאוס בכלל. התחנה הראשונה במסלול היתה NaHin. כפר נחמד בבקעה בין הרים שמוביל למערה שאסור להחמיץ. אז התחלנו לנסוע. מיד עם היציאה מ-Takhek מרגישים בהבדל. הרים מצוקיים צצים מכל עבר ושדות אורז מוריקים מבהיקים באור השמש. עם הדרך הצוקים הולכים ומתחברים לרכסים מרשימים ועוצמתיים.

גם חוויית האוטו הוסיפה להתרגשות ולהנאה מהדרך, אבל משהו הרגיש לנו שהנסיעה עוברת בצורה חלקה מדי. לכן כשראינו שלט עם פנייה שמאלה לתוך ההר בדרך עפר שאומר 60 קילומטר למערה, לעומת 150 על כביש סלול ונח- מיד קפצנו על המציאה. נסענו על הדרך הזו מקפצים מפעם לפעם, בתוך צמחייה ונוף קסום שיורד אט אט (כי אין מצב לנסוע יותר מ-20 קמ"ש) לתוך בקעה ציורית עם שדות אורז וכפר מקסים.

עברנו את הכפר והגענו- איך לא- לנהר. האמת שהוא לא היה רחב יחסית, אך הגשר מעליו סימן לנו לעצור. גשר עשוי בולי עץ, לא במפלס אחיד ואחריו עלייה חולית. אנשים שהיו ברכב מולנו אמרו לנו שלא כדאי לנו לקחת את הסיכון, והתחלנו לשוב על עקבותינו, שמחים על החוויה והנוף שנקרו בדרכנו. עד שנעצרנו. רעש שחשבנו בהתחלה שמגיע מהטוסטוס מאחורינו לא חלף, אף על פי שהטוסטוס כבר עקף אותנו. אייל עצר בצד וגילה פנצ'ר בגלגל האחורי.

אמנם היה גלגל ספייר באוטו, אך כלי עבודה לא היו ונאלצנו לחפש עזרה מנהגים חולפים. בסופו של דבר עצר בחור עם טנדר, שלאחר שיחה איתו הסתבר שהוא בן האזור, מדען כלשהו שדובר רוסית (חייבת לציין שזה היה די סוריאליסטי לשמוע בחור מלאוס מדבר רוסית) והכי חשוב- היתה לו סבלנות, כי העניין לקח הרבה מאוד זמן. הכלים שהיו לו לא היו מאוד יעילים ואייל נאלץ לאלתר הגבהה נוספת על מנת לחלץ את הגלגל. לאחר עזרה נוספת בצורת סטודנט על טוסטוס שעצר לידנו, המשכנו בדרכנו בדרך יפהפיה עם אגמים, בין יערות, לאור שקיעה.

בכפר הראשון שהגענו אליו היה בחור עם קומפרסור שמילא לנו אויר בגלגל שהוחלף, מה שאיפשר לנו להמשיך עוד כשעה נסיעה לעיירה Lak Sao שבה, כך אמרו לנו, יש פנצ'רייה. הגענו בשעת ערב למוסך משפחתי. הם התייחסו אלינו בצורה מאוד נעימה ועשו כל מאמץ לעזור, אך לא היה להם את הצמיג מהסוג הזה. נשארנו כבר לישון בעיירה, התקשרנו להאריך את השכרת האוטו ביום נוסף בגלל העיכוב, ולמחרת בבוקר המשכנו בדרכנו לעבר NaHin.

הגענו והתיישבנו לארוחת הבוקר בזמן שאייל שוטט בכפר אחרי פנצ'רייה נוספת. הוא מצא אותה, אך גם להם לא היה את הצמיג האמור. ניתן היה להזמין אחד שיגיע בשעות הערב ויעלה ביוקר. יש ברירה? לקחנו את העסקה. אבל אל דאגה- העברנו את הזמן עד הערב בצורה הטובה ביותר. במרחק 40 דקות נסיעה מהכפר לכיוון ההרים, יש עוד כפר שנקרא Khong Lor, ולידו, מתחת לרכס הרים, מערה שנקראת על שמו (או הוא על שמה). 7 קילומטרים של מערה שחוצה את הרכס מצד לצד, בתוכה מים וגובהה מגיע מעל 100 מטר. שטים בה עם פנסים, בסירות קטנות ממונעות, עוצרים בדרך לראות נטיפים מרשימים על החוף (בתוך המערה) ויוצאים מצידה השני לעולם קסום. עוצרים להתרעננות וחוזרים את הדרך בחזרה לכניסה, כשנהגי הסירות מנווטים בתוך המערה כעיוורים במומחיות ראויה להערצה. כך למדנו שסירות עץ צרות וממונעות יכולות לשוט גם על אבנים, כל עוד קילוח מים דקיק זורם עליהן. בקיצור- חוויה חד פעמית, מרשימה ומפתיעה ביותר.

עכשיו נותר עניין הגלגל. הגענו לבעלת המוסך בדיוק בזמן שזאת סובבה את המפתח ונעלה את הדלת. כשהיא ראתה אותנו היא קראה לפועל שלה, בחור צעיר שהחליף את הצמיג בזריזות ושילח אותנו לדרכנו כשהוא מסב את תשומת ליבו של אייל לגלגל נוסף שקצת חסר לו אויר. אם אנחנו כבר במוסך… עדיף לבדוק. הוא הוריד את הגלגל וגילה שלושה (!) ברגים קטנים נחים להם בתוכו. בטכניקה מקומית הוא תיקן את שלושת החורים ואנחנו התפנינו לארוחת ערב מאוחרת. למחרת בבוקר עלינו על האוטו והמשכנו לעבר Phonsavan. עיר אי שם לקראת צפון לאוס, שלידה נמצא אחד מאתרי הארכיאולוגיה החשובים של דרום מזרח אסיה, עמק הכדים- Plain of jars. עשרות כדי אבן, או יותר נכון סלע- ענקיים שקובצו להם יחדיו וטרם פוענחה החידה למה הם שימשו. אך הסיבות לא מאוד חשובות לילדים שקמו זה עתה מנסיעה של 6 שעות, העיקר שיש איפה לטפס ולרוץ.

הגענו לפאתי Phonsavan במחשבה שאנחנו במרכז העיר והתמקמנו. רק כשיצאנו לאכול וגילינו שחוץ משלוש מסעדות מקומיות נטולות תפריט ואנגלית באופן כללי אין למקום מה להציע לתיירים, הבנו שאנחנו לא בנקודה. חצינו את הכביש לשוק הפירות ועשינו ארוחת ערב טרייה ומתוקה.

הדרך ל-Luang Prabang עברה גם היא בנהיגה ארוכה של אייל, באינספור סיבובים ועיקולים על מנת לחצות ולעבור מרכס לעמק לרכס והלאה. הכפרים שחלפנו על פניהם למעשה פזורים לאורך הדרך, כך שבתי הכפר ממוקמים בין כביש למדרון והילדים משוטטים להם לצד המכוניות החולפות. בין בתי הכפרים ניתן למצוא בתי אבן ובטון לצד בתי עץ ובמבוק שרצפתם היא האדמה עליה נבנו. העונה כעת היא עונת המטאטא, הזכורה לנו מביקורנו הקודם בלאוס, בה כל בני הכפר מקטן ועד גדולה עומדים בצידי הכביש ומרביצים בעשבים על הקרקע כדי להוציא את הזרעים, לאסוף אותם אלומות אלומות וליבשם לכדי מטאטאים.

ובואו נדבר רגע על מקלחת בכפר, שגם אותה רואים תוך כדי נסיעה. כשאנחנו שומעים את המילה 'מקלחת' אנו מדמיינים לעצמנו בדרך כלל רגע פרטי, אינטימי, אך בכפרים בלאוס כל התפיסה של העניין שונה באופן מהותי. מקלחת בכפר היא עוד אחת ממטלות היום והיא יכולה להיות או בנהר או בברז המרכזי של הכפר, מול כל אנשי הכפר ומולנו העוברים בדרכים. בשעת צהרים חמימה, אפשר לראות את אנשי הכפר מגיעים עם סלסלה ובה שמפו, סבון ומברשת שיניים ואם יש גם כביסה על הדרך, ומתנקים מהאבק שעוד רגע ישוב ויעטוף אותם.

עם ערב הגענו חזרה אל שפע ומגוון של אוכל ושל תיירים ב- Luang Prabang. שוק הערב שנפרס על הכביש שנסגר למכוניות נשאר כשהיה לפני 11 שנה, ומצאנו שם את אותם אהילים ומזכרות שקנינו אז. העיר עמוסה בתיירים מכל העולם, שהעלו את מחירי האוכל והלינה בצורה משמעותית ממה שזכרנו. הצלחנו למצוא לנו חדר ויצאנו לתור את העיר. זכרנו גם את ההמלצה לעלות לראות שקיעה או זריחה מאחד המקדשים שנמצא על הגבעה בלב העיר, אך בשמש שירדה על מי המקונג כמעט ולא הצלחנו להבחין מבעד למאות האנשים ומצלמותיהם.

ככה העברנו לנו יומיים וחצי בשיטוט רגלי בעיר, במנוחות צהרים מול סרט ובאוכל מגוון. בעיקר הינו צריכים רגע לעצור את המעברים האינטנסיביים שהיו לנו בימים שלפני. בכדי למנוע מקוראינו את אותה האינטנסיביות, נעשה פה עצירה מתודית ונמשיך עם חוויותינו מלאוס בפרק הבא.

ואי אפשר לסיים בלי שקיעה על המקונג…