קט-מנ-דו-דו-דו

יצאנו ב-7:00 בבוקר לתחנת האוטובוס בפוקרה, כשבידינו שישה כרטיסים לאוטובוס של 7:30. הגענו והבנו שיש בעיה, ולא שמרו לנו את המקומות. אחרי נסיונות לתקן את הנעשה, הצלחנו למצוא אוטובוס שיקח אותנו לקטמנדו. לקח לו שעה וחצי עד שיצא מפוקרה ופרבריה. הדרך הררית, מתפתלת במתינות ועוברת מעל הנהר, בין כפרים הבנויים לאורכה. לפני 12 שנים היא ארכה כ-6 שעות, והיום היא אורכת כמעט כפול. הסיבה לכך היא פשוט הרעה בתנאים. הכבישים שבורים והדרך בחלקה נבנית מחדש. הכל זז מאוד לאט. בכלל, בנפאל, אין הרבה ערך לזמן שלך כמקומי או כתייר. אדם מתכנן תוכניות והנפאלים לוקחים ת'זמן.

בשעות אחר הצהרים הגענו, למרות שהיה קשה לזהות שאנחנו בתוך העיר. כל המבנים, הכבישים, הצמחים, מכוסים בשכבת אבק, עד שקשה לראות מה נמצא מתחתיה. מראה כזה שעושה חשק לעלות על איזו כבאית, להשפריץ ולהוריד את כל הבוץ הזה.

ה- Thamel, רחוב התיירים, לעומת זאת נקי ומסודר. לפני כחודש נסגר לתנועת מכוניות ונעים מאוד להתהלך ברחובות המסתעפים שבו כמבוך. רק צריך להסתכל מטה כדי לא לדרוך על שלוליות היריקות שמשאירים הנפאלים. לקחנו חדר באחד המלונות, אך כמו רוב המלונות פה גם הוא היה מרופד בשטיחים מקיר לקיר, שזה אמנם עוזר לחימום, אך גם לקרדית האבק. מאחר ויש אלרגיים במשפחתנו, נאלצנו לקחת חדר במלון קצת יותר יקר ויוקרתי, נטול שטיחים.

לא קל ללכת מחוץ לטאמל. גרגירי האבק חודרים לעיניים ולפה, אבל בכל זאת, הגענו עד לכאן, אז נראה את העיר. סיבוב ראשון היה לכיכר המרכזית של העיר, הנקראת כיכר דורבר. מבנים ומקדשים עתיקים שחלקם לא שרדו את רעידת האדמה האחרונה וחלקם נפגעו ועדיין בתהליך של שיפוץ. באחד המקדשים שם גרה ילדה שהוכתרה כ'אלה חיה' – Kumari. בשעה ארבע היא מציצה מאחד החלונות של המקדש והצופים עומדים בתנוחת נמסטה ומברכים אותה. אז עמדנו וחיכינו שתציץ מתוך הכלא שלה. היתה תחושה מאוד לא נוחה לראות את המחזה הזה. מזל שהיא לא בכתה, כמו ילדה נורמאלית בת שלוש שמכריחים אותה לעשות משהו בניגוד לרצונה, אחרת בכלל לא הייתי עומדת בזה.

ביום אחר הינו בדרכנו למוזיאון הקרוב למקום מגורינו, אך זו כבר היתה שעת הסגירה. החלטנו להמשיך לאחד המקדשים בעיר, Pashupatinath. מביקורנו הקודם בקטמנדו, זכרתי שיש את מקדש הקופים הצופה על העיר וסביבתה והיה לי הרושם שלשם אנו צועדים. הטיול בעיר עד המקדש היה מהנה בסך הכל, עבר דרך אזורים שונים, חלקם מפותחים יותר, חלקם פחות, ואפילו ראינו כמה פסגות לבנות מציצות מעבר לבניינים הגבוהים.

כשהגענו למקדש הבנתי שיש כאן טעות, כלומר אצלי בראש. הגענו לאחד המקדשים הקדושים ביותר, בו נערכים טקסי שריפת הגופות. המקום לא עשה לי טוב. לא העשן והריחות, לא הבאבות הצבועים (תרתי משמע) ולא הקופים, שאמנם לא נתנו את שמם למקדש, אך הפגינו את שליטתם הבלתי מעורערת בשטחו. אבל כבר הגענו והילדים לא הראו סימני רתיעה מהעניין, אז טיילנו שם קצת. בדרך החוצה נעצרנו להביט בכל ההכנות שהתרחשו בצידו השני של הנהר, לקראת שריפה נוספת. פרחים כתומים הונחו מכל עבר, הקרשים סודרו אחד ליד השני והטקס החל. תוך כדי כך, נעמד לידנו בחור צעיר, נחמד, שנתן לנו בהתלהבות את כל ההינדואיזם על רגל אחת. אנחנו שנינו עם שתי רגליים נטועות חזק בקרקע, הנהנו בהקשבה, אך לא הצלחנו לרדת לעומקם של הפרטים כולם. כשהתחיל שלב האש והעשן זה היה הסימן להודות לבחור, להפרד מהמתים ולחזור לעולם האמיתי.

יש דברים יפים בהינדואיזם, כמו ההבנה שאנחנו רק משב רוח חולף, ההמנעות מהתעסקות בחומריות ובחיצוניות ועוד מחשבות ורעיונות שאני יכולה להתחבר אליהם. אני גם חושבת ששריפה- חוץ מעניין זיהום האויר- עדיפה על קבורה, אך כמו ביהדות ובשאר הדתות-  כשזה בא עטוף בחוקים ובמצוות, באיסורים ובטקסים שכאלה, אני מתקשה להתחבר לזה. לא נעים לי לומר, אבל יותר התחברתי לאיך שהציגו את עולם הרוחות בסרט החמוד שראינו עם הילדים בקולנוע בתלת מימד יומיים לפני זה. שטחית, כבר העדתי על עצמי. יצאתי משם מותשת ואפופת בחילה וזקוקה בדחיפות למקלחת.

בחצר של בית חב"ד, או כמו שהוא קרוי בפי המקומיים: "Bekabad". שימש אותנו להוצאת אנרגיה לילדים בעזרת כדורסל ורענון ספרי הקריאה. פרוייקט הסריגה הראשון שלי הסתיים בצעיף. לפחות הספקתי להשתמש בו ארבעה ימים לפני שהוא נארז בשקית של הבגדים החמים.

את הפרידה מקטמנדו ומנפאל בכלל, עשינו במקדש Budhanath הפוטוגני. מקדש בודהיסטי עתיק ומרשים, מלא בגלגלי תפילה במגוון גדלים. כל האזור של המקדש מאוד נעים ומזג האויר האיר לנו וגם חימם, אז היה יום מוצלח מאוד.

החבילה, או- הבירוקרטיה הנפאלית בתפארתה

נעה, אחותי לא מבטן אבל מלידה, שלחה לנו חבילה לקטמנדו. לקח לנו זמן, אבל בסוף עזבנו את פוקרה והגענו לבירה. על אף הכתובת הספציפית- דואר בקטמנדו, מסתבר, מצריך מערך בירוקרטי מסועף ועל כן מתאסף לו במקום אחד ולא מחולק ברחבי העיר. נרגשים לקראת איסוף המשלוח, יצאנו בהרכב מלא אל עבר משרדי הדואר. המקום מזכיר קצת בסיס צבאי קטן והסדר היחיד שיש בו הוא המיספור של כל אחד מהחדרים/משרדים. בתוך המשרדים תוהו ובוהו ולא מובן איך משהו שנשלח משם או לשם, מגיע ליעדו.

נטולי מספר מעקב של החבילה, אך מצויידים בנייר המעיד על שליחתה וצילום הדרכונים, התייצבנו בתור אליו הפנו אותנו כששאלנו איפה אוספים חבילות. התור מתקדם לאיטו וכבר רואים את הפקיד מבעד לדלפק. "אה…" הוא אומר לנו כשסוף סוף מגיע תורנו, "חבילות זה בחדר 32". הלכנו לשם. לאחר חיפושים קצרים בין החבילות המפוזרות בצורה אקראית על רצפת החדר, הפקיד מכריז שהחבילה איננה ובלי מספר מעקב, אין לו איך לעזור לנו.

מאוכזבים אך אופטימיים יצאנו מהדואר והתעודדנו בסרט מהנה בקולנוע, Coco (המוזכר לעיל). חווית הקולנוע היתה אחת ההפתעות המוצלחות בנפאל- גם הסרט וגם הקולנוע עצמו. את הדרך חזרה עשינו ברגל דרך מה שנראה כמו שוק פשפשים באורך של כמה קילומטרים. הליכה מהנה בין דוכנים, חנויות, באסטות וכיוצא באלה.

למטה: רגע של מערביות במזרח. ביציאה מהקולנוע.

אחרי ארבעה ימים, רגע לפני הטיסה להודו, החלטנו לצאת להזדמנות נוספת ואחרונה להשיג את החבילה. הפעם אני יוצאת בלי מלווים, אך עם מירב הסבלנות והנחישות שהצלחתי לגייס לי. אני מתייצבת כבר מנוסה ובטוחה בחדר 32. אותו פקיד מנסה שוב את מזלו באיתור מספר המעקב. אני עונה בשלילה והוא ניגש לים החבילות בניסיון לדוג את המיועדת. אני מזהה שתי חבילות של דואר ישראל, אך הן לא עונות לתיאור ולשם. הוא נאלץ לאכזב אותי בשנית, אך מוסיף כבדרך אגב, שיש עוד שני חדרים שכדאי לנסות בהם. 8 ו-29. אני אופטימית ונחושה, מגיעה לאולם מספר 29. בעיקרו חלל גדול ודלפק ומאחוריו שני פקידים. "אם אין לך מספר מעקב, אין לנו איך לעזור לך". אני ממשיכה בנחישות ומגיעה לחדר 8. החדר בכלל נעול, אך אני רואה שהוא מיועד רק למכתבים רגילים וחבל לחכות לפקיד. אני פונה לאחת השומרות במקום, שמציעה לי לנסות את חדר 2 או 22. חדר 2 הוא אשנב קטן, ריק מאדם, אך אני רואה דרכו חבילות על המדפים ומתמלאת תקווה. אני מראה לבחור שעומד לידי מחוץ לאשנב את הפתק שיש לי. הוא מביט בו, הולך הצידה ומופיע מצידו השני של האשנב. הוא מבקש לראות שוב את הפתק ועכשיו, מתוקף תפקידו כאיש האשנב, הוא מוסמך לומר לי שזה לא המקום לקבלת חבילות. אני מנסה את חדר 22, שנמצא בקומה מעל. חלל גדול, גם הוא טובע בחבילות שלא נראה שיש הגיון בפיזור שלהן, פקידים ופקידות מציצים מבעד לערימות הניירת והקרטונים. מפנים אותי לאחד הבחורים, שמסביר לי בסבלנות ובאדיבות, שאם זה הגיע לאגף הזה, זה בטוח עבר דרכו. אני הולכת אחריו. הוא מתנהל בנועם אך באיטיות, פותח את ספר הרשומות שלו, אבל השם שלנו לא שם. אני בדרכי חזרה לחדר 32, כבר מדמיינת בראשי איך אני נכנסת לפשפש בין הערימות בעצמי. בדרך אני עוברת שוב באולם של 29. שני הפקידים רואים את פרצופי המכורכם ומפנים אותי לחלקו האחורי של האולם, שמצד אחד שלו יש משרדים ומצד שני מחסן מלא בחבילות. אני ניגשת למשרדים, שם יושבות שתי בחורות ליד שולחן, אחת מול ספר רישום מדפי אורז, והשנייה מול מחשב. הן מבקשות שאחכה כמה דקות, עד שהבחור עם שיירת החבילות יגמור להקריא להן את הפרטים של כל חבילה והן ימלאו אותם, כל אחת ברישומיה. אני מחכה, ולבסוף, במקום לעשות חיפוש מהיר במחשב שצופן בחובו את כל המידע, אחת מהן מגישה לי את הספר שמתחיל מהשבוע האחרון של נובמבר. אני מתיישבת בצד ומתחילה לדפדף. הגעתי לדף האחרון ואין בשורה. עם הרבה קרדיט לדואר ישראל ולדואר הנפאלי, אני מעלה בראשי את האפשרות שאולי לקח לחבילה  פחות  משבועיים להגיע ומבקשת מהפקידה את הספר הקודם לזה. היא שולחת מישהו להביא אותו ואני ממשיכה בדפדוף. אחרי כמה דפים אני מזהה שם מוכר! החבילה פה! עכשיו רק צריך לאסוף אותה. חוזרת מחוייכת כמנצחת לשני הפקידים בדלפק מקדימה, מלווה בפקידה שמחזיקה בספר ומראה להם את התיעוד.

הם ממלאים טופס, מבקשים צילומי דרכונים ושולחים אותי לדלפק במסדרון ליד. שם יושבות שתי בחורות שמגישות לי טופס ורוד, כולו כתוב רק בנפאלית, ומבקשות שאמלא אותו בהתאם לטופס הקודם. אחת מסבירה לשנייה, זאת מתרגמת לי, ובמקום לחסוך זמן והסברים ולמלא את שלושת הפרטים האלה בעצמן, הן מסבירות לי מה לכתוב בכל משבצת. חוזרת בשמחה לשני החברים. הם מבקשים שאשב ואחכה בספסל ליד. בינתיים מתאספים עוד אנשים, חלקם במבט מיואש ואני, סבלנית ואופטימית, יודעת שהחבילה נמצאת אי שם במחסן מאחור, כל כך קרובה אך כל כך רחוקה. אחרי דקות ארוכות של המתנה, אני מזהה את החבילה עושה דרכה מהמחסן אל עבר הדלפק. כן, זה השם שלי! הבחור מניח את החבילה על הדלפק, מוציא סכין, ומתחיל לפתוח בפני את החבילה. מסתבר שזה הנוהל. מאחורי עומד פקיד נוסף שבוחן את תוכן החבילה. קפה, ספרים ומשחקים, הכל בסדר. "תלכי אחריו, אנחנו נארוז לך את החבילה", הם שולחים אותי עם הפקיד שנחשף לתוכן, שיתן את עדותו הכתובה. אנחנו נכנסים לחדר נוסף. בחדר שלושה שולחנות זה לצד זה. בראשון מתיישב הפקיד העד, ממלא את הטופס וחותם. מכאן עובר הטופס לשולחן ליד, בו יושב כנראה הפקיד המנהל שמוסיף את חתימתו. הוא מסיים ומעביר את הטופס לשולחן השלישי שמולו, לצידו יושבות שתי בחורות. הראשונה מעתיקה את פרטי הטופס לספר שמולה ומעבירה לשנייה שכותבת בפנקסה ומוציאה לי חשבונית על סך דולר וחצי. אני, סבלנית ואופטימית, מחייכת לעצמי מכל הסיטואציה המגוחכת שמתנהלת לנגד עיני, הייתי משלמת כנראה כל סכום שהיו נוקבים בו. הולכת עם הטופס בחזרה לשתי הפקידות במסדרון, שמוסיפות את חתימתן ושולחות אותי לאסוף את החבילה שחוברה לה יחדיו, מחדש. "סיימנו"! אני מודיעה לשני הפקידים בדלפק. "סיימנו?" שואל הפקיד. "רק תשלמי עוד 0.75 דולר ואז נסיים". "טוב" אני אומרת, "אבל כרגע שילמתי דולר וחצי". "כן, זה היה למכס. עכשיו זה לדואר". קחו כל סכום, רק תביאו כבר את החבילה אני אומרת לעצמי כשאני מוציאה את הכסף.

אחרי שעתיים, חמישה משרדים ו-13 פקידים, החבילה בידיי! ניצחון הנחישות והאופטימיות על הבירוקרטיה, והשמחה של כל בני המשפחה עם קבלת החבילה, היו שווים כל רגע!

אחרי חודשיים בדיוק אנחנו מסיימים פרק ו' של המסע ועוזבים את נפאל. נופי ההימלאיה פה עוצרי נשימה ואי אפשר להתרגל לעוצמה הזאת של הפסגות הלבנות באמצע השמים. האנשים פה נחמדים, מזג האויר היה מצוין, ובסך הכל היתה לנו פה תקופה יפה ונעימה. גם קטמנדו, על אף האבק הבלתי נגמר, הפתיעה לטובה ונהננו מהזמן שהינו בה.

Winter is coming, וזה הסימן שלנו להמשיך הלאה. אנחנו שמחים לחזור לשמש, לים ולחול, שכפות רגלינו כבר שכחו את התחושה שלו. גם לאוכל ההודי אנחנו מאוד מתגעגעים, כי השכנים הנפאלים, אם לנסח זאת בעדינות, לא מתקרבים לצבעוניות של התבלינים והטעמים. אבל יותר מהכל אנחנו נרגשים לקראת הביקורים המתוכננים בפרק הבא של מסענו בדרום הודו וכבר לא יכולים לחכות. אז להתראות נפאל, Go Goa!

תודה לספינג' (ירדן בר-כוכבא המדהימה!) ולקלופס (ליאור כלפון האלוף) ששרים כל כך יפה ומעבירים את תחושותיי בזמן הסריגה- הנינוחות שבסריגה, לצד הרצון לראות כבר את התוצר המוגמר 🙂 . ומי שלא מכיר את "דן ומוזלי", שירוץ מיד לראות בחינוכית. אפילו אם אין לו ילדים צעירים!

וגם את COCO כדאי לכם לראות 🙂