כמה טוב שבאת, בית

אחרי כשבועיים ב-Dharamkot המשכנו מזרחה לכיוון Manali. שם התמקמנו בשכנות למשפחה ישראלית שכבר הכרנו בדרמקוט, ממש בתוך הכפר למעלה. מספיק קרובים ויחד עם זאת מספיק רחוקים מהמולת הרחוב הראשי. כנראה שהענן הגיע יחד איתנו למנאלי, כי הימים שם היו גשומים ברובם ולא אפשרו יותר מדי תזוזה. יום אחד טיילנו בין מטעי התפוחים לכיוון Vashisht, וכשהגענו למקום בו הינו אמורים לחצות את הנהר (מבוצבצים וצרובים מסרפדים בדרך), נאמר לנו שהגשמים הרסו את הגשר.

חשבנו מסלול מחדש והחלטנו ללכת לפארק תיירות מקומי, הכולל מתקני לונה פארק למיניהם. הילדים נהנו מאוד ואנחנו שמחנו שהתחיל שוב גשם אחרי שעתיים, שאילץ אותנו לסיים את החגיגה.

גם במנאלי, כמו בדרמקוט שמחנו לגלות את ההודים המקומיים סבלניים ואדיבים, דווקא במקומות היותר מתויירים בהם הינו מצפים שכבר ימצו את התייר הישראלי.

אפרופו תייר ישראלי… לא ברור איך מדינה זערורית כשלנו כובשת תת יבשת! (טוב, לא את כל תת היבשת, אבל אזורים נכבדים 🙂 ) כל השילוט בעברית, לא ניתן למצוא תפריט שאין בו לפחות חומוס וארוחת בוקר ישראלית והמוכרים כמובן בשליטה מלאה בעברית מדוברת, החל מ"מה קורה מתוקה" ועד "הכל בסדר טודו בום". מעניין איזו מעצמה נתפסת ישראל בעיני המקומיים…

מנאלי יושבת ממש מעל נהר הביאס (Beas) ומחולקת באופן גס ל-New Manali ו-Old Manali. לניו מנאלי, הנמצאת נמוך יותר מגיעים כמעט אך ורק תיירים הודים ובאולד מנאלי מתרכזים התיירים הישראלים ושאר העולם. בין השתיים יש כביש, אך ניתן ללכת ביניהן גם דרך יער אורנים ושלל מחטניים מדהים, שהוא כמו איזה עולם קסום, מלא סלעים מכוסים ירוק ושבו, סופסוף, אפשר לרוץ ולטפס. השאלה החוזרת (של הבנים בעיקר) היא "פה אפשר לרוץ?" מה לעשות שילדי הקיבוץ שלנו הורגלו לדשאים רחבים באזורים נטולי מכוניות וסיכונים ופתאום הם מעבירים ימים, שבועות וחודשים בערים או במקומות שגם אם הם כפריים באופיים, עדיין הם בנויים לצד כבישים ומכוניות. ובמזרח, כמו שתואר פה בעבר, הולך הרגל הוא האחרון בשרשרת המזון התחבורתית, ככה שריצה חופשית היא מצרך נדיר.

בתמונה למטה: מצרך נדיר

הגיע אוגוסט! ואיתו הגיעו להודו הדודים… בהתרגשות אדירה ארזנו את חפצינו ונסענו בשעות הבוקר כשעה נסיעה דרומה ממנאלי, לכפר Nagar. בנאגר הזמנו מבעוד מועד וילה גדולה השייכת למלון בכפר, שתוכל להכיל ארבעה מבוגרים ושמונה ילדים. לא ידענו למה לצפות כל כך- בכל זאת, הודו, אבל המציאות עלתה מעל ומעבר למצופה. וילה מדהימה ומעוצבת להפליא, עם המון עץ וצבעים חמים, סלון, מטבח וארבעה חדרי שינה במפלסים שונים. ממש הרגשה של בית. עכשיו רק צריך שהבית יגיע. אחוזי התרגשות חיכינו עד הערב ובסוף זה קרה! קשה באמת לתאר במילים את ההרגשה האישית ואת החוויה לראות את המפגש של הילדים, שגדלו כמו אחים וכבר תשעה חודשים לא נפגשו. אושר אמיתי. כאילו לא חלף הזמן, הכל המשיך כרגיל ובשיא הטבעיות (רק מלווה בהתרגשות שלא פסקה כמה ימים) בדיוק כמו שהיה.

בוחנים במתח כל רכב שעובר…

כל כך כיף פה ביחד, אפילו רק להיות בבית, לאכול סלט או לשבת על הדשא במרפסת… לא צריך יותר מזה. ברור ששמונה ילדים מאפשרים יותר קומבינציות של ריבים, כמו גם של משחקים, אז זה יכול להתיש, אבל כמו שנאמר- וילה חולקים באהבה, או שלא חולקים בכלל.
השגרה פה בסך הכל מאוד רגועה. מטיילים בכפר וביער המחטניים שבהר שמעלינו, פשוט יוצאים ומגיעים למקומות מופלאים. הולכים במשעולים וכל כמה מאות מטרים מגיעים לאיזה מקדש המוקדש לאחד האלים, מתוחזק ומטופח בדרך כלל על ידי משפחה שגרה בקרבת מקום.

המשפחה שגרה ליד המקדש הזה מספרת שהוא בן 5,000 שנה. אבל היא גם מספרת שעץ הלימון בגינה שלהם הוא גלגול של אחד המלכים ששלטו באזור.

מסתבר שיש "יום האחים והאחיות". לפי המסורת ביום זה האחות עונדת צמיד על יד האח, והאח נותן כסף לאחות 🙂 טוב שחיכו שיהיה לי איזה אח בסביבה… 

עוד מקדש "על הדרך"

יום אחד נסענו למנאלי, ליער הקסום ולטיול למפלים של ושישט. לסיום היום הגדולים גם טבלו במעיינות החמים שם.

מכבסת במים הרותחים של המעיין

איך מכניסים אייל ושישה ילדים לריקשה אחת?

אתמול נסענו לעמק Parvati, לכפר Kasol. כל כך הרבה שמענו על הכפר והאזור הזה ב-17 שנים האחרונות, שהינו חייבים לראות על מה מדובר, אבל הזמן עושה את שלו וגם אנשי העדות שהבאנו איתנו כמדריכים מנוסים, התקשו להכיר את המקום שגדל והשתנה במשך השנים. הכפר עצמו דומה מאוד לשאר הכפרים המתויירים שראינו. אותו מגוון של חנויות, אותן מאפיות (ג'רמן בייקרי) ואותם ישראלים, אבל הוא נמצא בתוך עמק פרוואטי המרהיב, על גדות נהר פרוואטי. נהר עצמתי בצורה שקשה לתאר ומפחיד להסתכל אפילו! זורם בשצף ומלא במערבולות וכשחוצים את הגשר מעליו רועדות הרגליים (והלב). טיילנו קצת בכפר ובסביבתו וחזרנו בערב הביתה.

המחסומים שהיו לי כלפי הודו נעלמו כלא היו, וכשאני מנסה לחשוב ממה הם נבעו, אני מגיעה להבנה שכל השנים דמיינתי לעצמי את הודו כסיטואציות. שמעתי סיפורים וחוויות ובניתי לי עולם דימויים על הארץ הזאת, המורכב ממצבים שונים של אנשים אחרים, שלא רציתי לחוות בעצמי. עכשיו כשאני פה, ברור לי שזה לא מה שדמיינתי לי. קודם כל יש פה נופים מהפנטים וריח של טבע, שכבר מעלים חיוך על הפנים, בלי צורך בחומרים נוספים שגדלים פה כמו עשב. חוצמזה מאוד נינוח פה. משהו באנשים, באווירה (אולי בזכות העשבייה 😉 ), פשוט ורגוע. אני משתדלת להמשיך עם היוגה, גם אם זה בעזרת יוטיוב על המרפסת וכבר מרגישה ממש חוסר בגוף ביום שלא ברכתי את השמש. עדיין מתקשה עם השחרור וההרפיה בסוף, אבל נהנית מאוד מההקשבה לבליל של קולות הבוקר- ציוץ הציפורים, נביחות הכלבים, האנשים שעוברים ברחוב, צפירת המכוניות, טיפות הגשם שבא לעתים, קולות הילדים המתעוררים מתוך הבית, ואפילו היו כמה פעמים שהצטרפו לאלה גם צלילי סיטאר (תודות לברק השכן), שנתנו לי להרגיש לרגע כמו בתוך חלום… עד שהגיעה הצעקה "אמממממא!!" ונאלצתי לחזור למציאות.