Home and away

תקציר הפרקים הקודמים: אחרי שלושה חודשי תאילנד, רובם בקו-פנגן, ניסינו את כוחנו בצורת טיול מסוג אחר בלאוס. שלושה שבועות של תזוזות, נופים וחוויות מגוונות. ראינו כי טוב לנו בפורמט הזה, וחזרנו למנוחה ולנחלה. חזרנו לארוחות האהובות עלינו, בבית ובחוץ, לאפייה, ללימודים, לבריכה ולים. לא היה פשוט להחזיר את הילדים למצב של למידה, אבל הנה הם לקראת סיום החומר שלהם בחשבון לשנה״ל הנוכחית. בעוד שבפייסבוק ובשאר ישראל החלו הכנות לחג הפורים, אצלנו נחגג לו גם חג הביקורים. מסתבר שיש חג יותר שמח מפורים…

זה התחיל בנחיתה בבנגקוק, שם נפגשנו עם משפחת ניר ובילינו יחד שלושה ימים עד שהם חזרו לארץ, המשיך עם משפחת צורן-יוחנן שכבר חיכתה לנו בשכונה שלנו בקו-פנגן, איתה בילינו שבועיים וחצי עמוסי כל טוב, עד שהם חזרו לארץ, ועוד ימים ספורים מגיעים אלינו דודים לחגוג איתנו את חג החירות. האמת שדי קשה לי לתאר במלים את ההרגשה הזאת. חברות ילדות, שמכירות אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי לוקחות חלק בהרפתקה שלנו, מצויידות בבני זוגן משכבר ובילדיהן משהם. זה פשוט עושה מן ליטוף כזה ללב, שנותן תחושה של בית רחוק מהבית. ממש Home and away. כיף לראות אותן בהרכב המשפחתי שלהן, הפעם מבפנים ולא רק מהצד. להכיר את הילדים שלהם לעומק ולחייך כל פעם שהילד צוחק וזה בדיוק הצחוק של אבא שלו שאני מכירה מאז שהייתי ילדה בעצמי. לשתף במחשבות ובתחושות, חברות שאני יודעת שיהיו הכי קשובות והכי אמיתיות בתגובותיהן, או סתם לצחוק יחד עד כאב כי נזכרנו באחת מאלפי החוויות המשותפות. נכס שלא ניתן לכמתו. זה מדהים לראות איך הקשר החזק הזה משפיע על הילדים. גם המופנמים יותר שבילדינו וילדיהם מיד יצרו קשר. לצערי לא גרנו בשכנות בשנים האחרונות והילדים נפגשו בעיקר במפגשים יזומים של המשפחות פעם בכמה חודשים, שלא נאמר שנים… ובכל זאת, כאילו הכירו מאז ומתמיד, התחברו במהירות, שיחקו, צחקו ודמעו כשנפרדו. כמונו.

חזרנו לעונה החמה. אולי זה בלט במיוחד אחרי לאוס, שהיתה ממוזגת להפליא, ואולי כי פשוט נהיה חם ודביק. טוב, אז יש לי סיבולת נמוכה להזעה שנגרמת בחוסר תזוזה, מודה. הבית שאנחנו שוכרים גדול יחסית, עם מזגנים בחדרי שינה בלבד, מה שמותיר את הסלון חם ומגניב. אם לא נמצאים בתוך מקווה מים כלשהו (שגם הוא לא תמיד מצליח במשימת צינון הגוף), אין הרבה מה לחפש בחוץ. אבל יש שיגיד שאני מגזימה. בקיצור, נותר לנו פחות משבוע בבית הזה, שהושכר לחודש ואחריו, כמילות השיר ״בא לי בית מלון בקו-פנגן״ עם בריכה, על הים, נתפנק שבועיים בחיק המשפחה שתבוא אלינו לטובה.

בלי ששמנו לב עבר לו חודש מאז שחזרנו לתאילנד ואשרת השהייה שלנו מסתיימת. הפעם, מנוסים יותר, פיצלנו את הנסיעה לשגרירות בקו-סמוי, ואנחנו מאריכים רק לנו, ההורים, כפי שהמליצו לנו כבר בפעם הקודמת (כיוון שהילדים לא משלמים על חריגה מהויזה).
אייל נסע ראשון לפני שלושה ימים ועשה את זה בזריזות מפתיעה (או שזה לא מפתיע וככה זה כשאתה אחד ולא שישה). עכשיו תורי. יוצאת מהבית בשבע בבוקר, לבד. בואו נתעכב רגע על המילה הזאת, לבד. מה עושים? העיניים רגילות לשוטט ולספור ארבעה ילדים ברדיוס של עד שני מטר ממני. לאן הן יביטו עכשיו? שמעתי על אנשים שעושים את זה מדי פעם, יוצאים מהבית לבד, בלי ילדים, אבל לא זוכרת מתי חוויתי את זה על בשרי. תחושה משונה מאוד, מן שקט כזה. יושבת במעבורת בלי להסיט מבט וכותבת. מוזר. לרגע כמעט קמתי וקניתי חטיף לזוג שישב לידי, מתוך הרגל. גם לגשם שהתחיל פתאום כמעט ולא שמתי לב, כי מה הבעיה לחמוק מהטיפות כשהיד שלך לא מחוברת לעוד יד שמחוברת לעוד יד שמחוברת לעוד יד?… גם אצלי ענייני הבירוקרטיה עברו יחסית מהר ועכשיו יש לנו עוד חודש לרשותנו בתאילנד. לא בטוח אם ננצל את כולו, כי התוכניות שלנו מרחיקות רק עד אמצע אפריל. למי שממש במתח, אני יכולה לעדכן כבר שבאוגוסט אנחנו בהודו, אבל זה שייך לביקור אחר.