Home Run

בלי ששמנו לב נגמרה שנה. אפילו שלא הייתה ויזה שעמדה לפקוע ואילצה אותנו לקחת החלטות, מצאנו את עצמנו חושבים על שינוי ותזוזה נוספת. אבל הפעם הגוף הגיב לאט יותר, כי ככה זה כשהרגליים, כהרגלן, רוצות ללכת, הראש חושב- אם טוב אז למה לעזוב והידיים מנסות לתפוס ולחבק את כל היתרונות גם יחד ואוחזות במה שבא ליד. בקיצור, לא נרשמה תזוזה, אנחנו כאן.

כבר שנה וכמו שאייל אמר לי בניכר (אז כששאלתי אותו "זהו?"): "אם שגרה, אז בדפנה". אז אנחנו בשגרה בדפנה. ניסינו באמת לשגר לעצמנו דרך חיים רגועה יותר, מותאמת יותר לתחושות שלנו ולרצונות שלנו ונראה שהצלחנו פחות או יותר. אבל אז הגיע חודש יוני ואיתו הספרינטים שלפני קו הסיום, וכמה שניסינו כל השנה לדלג מאחוריו בקלילות, המירוץ הזה שאב אותנו לתוכו.

שנה שעברה בשלב הזה הייתי על כסא נוח במרפסת הצופה להימלאיה, אחרי היוגה של הבוקר, קוראת את ההודעות על איסוף כסף למתנות סוף שנה, הרשמות לכיבוד ושאר מטלות, ומחזירה עיני אל ההרים. השנה לא היה מנוס. כשיש לך ארבעה ילדים, רשימות האוכל מתערבבות, את כבר לא זוכרת למי להביא את התירס, למי את הפיתות, מי ביקש ירקות חתוכים ומי אחראי על השתייה. בסוף מרוב בלבול הלכתי על בטוח והבאתי לכולם אבטיח חתוך (ויסלחו לי הגננות שעוד מחכות לתירס).

פסח בקפריסין, נופשים ומגששים…

אבל חוץ מחודש יוני שבו מצאתי את עצמי מיישמת טיפ של אלופים בעל כורחי ("תתחילי הכי מהר שלך ולאט לאט תגבירי" ק. שגיב), הייתה שנה באמת מוצלחת מבחינתנו. תודות למפגש מזדמן בחומוס המקומי, בדרך לחופשה משפחתית, קבלתי הצעת עבודה ארבעה ימים לפני תחילת שנה"ל.

-"מצאתי לך משהו. הם מתאימים לך ואת מתאימה להם"

אני: "אבל איך זה מסתדר עם ינואר-פברואר בגואה?"

-"זה לא מסתדר. אני צריכה תשובה תוך שעתיים"

אז ככה, בלי תכנון לחזור למשרד החינוך כל כך מהר, נשאבתי פנימה. לשמחתי למערכת שהיא הרבה יותר מעוד זרוע של משרד חינוך. לבית ספר שהוא עץ לטפס עליו, הוא אדמה לצעוד עליה יחפים והוא אנשים שחושבים ורואים ילדים. ולשמחתי היותר גדולה, גם שני הבנים שלי איתי שם ועוד חודשיים גם הבת הצעירה.

הגדולה לומדת בתיכון הקרוב לביתנו, רוכבת על אופניים ללימודים. סיימה את השנה בהצטיינות. אני ממש לא גרופית של מדדים וציונים, אבל זה נותן תחושה טובה לדעת, שגם מבחינה לימודית השנתיים האלה במסע היו מוצלחות. כהורים למתבגרת אנחנו פחות מוצלחים ונופלים לכל הבורות שספרי ההדרכה מנסים להזהיר מפניהם. כרגע אנחנו פשוט מחכים בסבלנות לגיל 18, בתקווה שהבור לא יהיה עמוק מדי ונוכל לטפס החוצה.

תמונה ששחר צילמה

סדנת סושי משפחתית

אם אני מנסה לראות איפה ואיך השפיע עלינו המסע הזה במציאות שלנו היום (נו, צריך לסכם פה משהו), אז נראה לי שזה יותר בתפיסה שלנו את המציאות כמשהו בר שינוי, שבסך הכל מצריך סנכרון בין הרגליים לראש. על הילדים אני יכולה לראות לפעמים איזה משהו בעיניים שגורם לי לחשוב שזה קשור אולי לאוויר ההרים שנשמו, לשעות של משחק על חוף הים, למפגש עם אנשים חדשים ושונים מהם. אצל הבת הצעירה, דווקא זו שזוכרת הכי מעט פרטים מכולם (למרות שפתאום עולה בה איזה זכרון מפתיע של סיטואציה מדוייקת) אני יותר יכולה להבחין בזה. משהו בחוויות שספגה, בזמן המשפחתי עם האחים הגדולים וההורים, הוסיפו לה איזה ערך לדרך שבה היא מסתכלת על המציאות. בעוד חודשיים, כשהיא תעלה לכתה א', יסתיים עבורנו שלב משמעותי, המעיד גם על גילנו המופלג- פרידה ממסגרות הגיל הרך. הילדים גדלים כל כך מהר. הזמן טס. כנראה שלא תהיה ברירה ונצטרך להמשיך ולנצל אותו בצורה הטובה ביותר, כל עוד הוא ניתן לנו, הרי לשם כך התכנסנו.

גם לשם כך נתכנסנו… 'פאי מאי' עוזרת לנו להתמודד עם ה"טעם של עוד" שנשאר אחרי תאילנד 🙂

הותר לפרסום- מפגש מרגש בין חייל גולני לחבר ותיק מהטייסת