Goooodbye Vietnam

הימים בסאפה עברו ברטיבות מתמדת מלווה בלחות גבוהה. כל טיפת גשם שנספגה בבגד או נעל נשארה שם עד לכתנו. חיכינו לשמש וכשהיא לא באה, החלטנו לבוא אליה. יצאנו ליום טיול "באזור"- מרחק של כשעתיים וחצי נסיעה לעיירה שמתקבצים אליה אנשי הכפרים השונים בכל יום ראשון ועורכים שוק גדול של אוכל ועבודות יד למיניהן. בדרך גם עברנו במעבר הגבול עם סין ונופפנו לסינים לשלום.

השוק לא מרשים במיוחד, אבל סיפק אתנחתא מבורכת מהרטיבות.

בעליות בחזרה לסאפה התחיל שוב הגשם. למחרת החלטנו שאנחנו לא נכנעים למזג האוויר וירדנו לטיול בעמק שמתחת לעיר. עמק ציורי עם נהר וכפרים ומדרונות שלמים מכוסים בטרסות אורז. מעילי הגשם עשו את העבודה והשאירו אותנו יבשים ושמחים.

חזרנו להנוי, לפרידה מהבירה ומוייטנאם בכלל. נפרדנו מהמאכלים המקומיים ועוד הספקנו כמה סיורים תרבותיים, ביניהם סיור במוזיאון ששימש בעבר ככלא. חציו הראשון של המוזיאון מדגיש את האכזריות הנוראית שבה התייחסו הכובשים הצרפתים לאסירים הוייטנאמים עד הסתלקותם ואת עמידתם האיתנה של האסירים וחציו השני מציג את היחס האדיב, שלא לומר מפנק, שבו התייחסו הצפון-וייטנאמים לשבויים האמריקנים בתקופת המלחמה. המוזיאון מלמד מעט היסטוריה והרבה על פרופגנדה קומוניסטית.

אחרי קצת יותר מחודשיים וחצי בוייטנאם, כמה נקודות לסיכום התרשמותנו, על קצה הצ'ופסטיק:

תחבורה
בוייטנאם יש מכונית אחת על כל שתי משאיות ואלף מאה שלושים ושמונה טוסטוסים. המיומנות בטוסטוסים היא יוצאת דופן והם משמשים במקרים רבים לסחיבת עגלות או לנשיאת משאות כבדים הקשורים לכלי עצמו. בסייגון מוקם בכל לילה שוק מרהיב בתוך כרבע שעה, כולו מגיע בחלקים נישאים על גלגלים ממחסנים עלומים הנגררים בידי רוכבי טוסטוסים. זה כולל מטבחים, שולחנות, כיסאות, קירוי, תאורה, דוכנים וכו׳.

אופניים, מונעים באופן חשמלי או בכוח השריר, נפוצים אף הם. גם לנו יצא לשכור אופניים במשך כחמישה שבועות, ועובדה אחת מעניינת צדה את עיני: מנסיוני כאב לארבעה וכקיבוצניק, הדבר הראשון שמתקלקל באופניים חדשים, קצת לפני שנושרים מחזירי האור, הוא הפעמון. האופניים הוייטנאמים, לעומת זאת, יכולים להיות בלויים, אבל הפעמון תמיד יעבוד. מעניין למה?

חוקי התנועה הם פשוטים וברורים, וניתן לזקקם לכדי תקנה נוקשה אחת: עליך לנהוג על פי שיקול דעתך בכל עת בתנאי שאתה מקפיד לצפור בכל מהלך שיוצר סיכון כלשהו. אחת שצפרת, האחריות עברה לשאר הנהגים ואתה רשאי לבצע ככל העולה על רוחך. הנהגים השכנים כפופים לאותו חוק בדיוק ולכן חזקה עליהם שיצפרו בעצמם בכדי להשתחרר מעול האחריות שזה עתה זרקת על כתפיהם. לרוע המזל, כעת שוב הכדור בידיך ולכן עליך לצפור וחוזר חלילה, במעגלים המתפשטים לכל כיווני התנועה. וכך מתנהלים הכבישים הוייטנאמים – נחילי טוסטוסים חותכים ונחתכים ע״י משאיות ומכונית, המוני נהגים ונהגות צופרים ללא הרף ומרגישים משוחררים מאחריות. אם נחזור לעניין פעמון האופניים – זו כנראה הסיבה. רוכב אופניים ללא פעמון תקין הוא עבריין מועד עם תוחלת חיים קצרה. כעת דמיינו לעצמכם את תחתית שרשרת המזון בכביש – הולכי הרגל.

אנשים
יש המון וייטנאמים. מעל 90 מיליון! ידענו שיש בה כרכים עצומים כמו האנוי וסייגון, אבל גם מקומות שהגענו אליהם בציפייה למצוא עיירות מנומנמות התבררו כערים גדולות מאד בקנה מידה ישראלי.
השלטון הוא קומוניסטי, אבל זה לא ממש ניכר מעל פני השטח, למעט הכרזות השלטוניות. זה קומוניזם אחר – של המזרח. הם מזכירים את שאר עמי דרום-מזרח אסיה גם במראה וגם במאפיינים האחרים – הם חרוצים, רגועים וחייכנים בדרך כלל ויש להם חיבה גדולה לקיטש.

אחד הדברים שבלטו לנו במיוחד היה התנהגות בלוטות הזיעה שלהם. בהוי-אן ביוני הטמפרטורה יכולה להתקרב ל-40, אבל עם 107 אחוזי לחות, זה מרגיש כמו 67 מעלות. מסיבה לא ברורה, הוייטנאמים חווים את זה באופן שונה לגמרי מאיתנו. הם אומרים שחם, אבל לבושים רובם בבגדים ארוכים, לאו דווקא דקים. רוב הנשים לובשות מספר שכבות, העליונה היא קפוצ׳ון מבד לא נושם כאשר הכובע כמובן על הראש. הפנים מכוסות לעתים קרובות במסיכה לסינון אגזוזים ואם זה לא מספיק, הן גורבות גרביים ולובשות כפפות!! כל זה בזמן שאני נאבק על חיי בלחות האיומה. כמובן שההבדל הגנטי בינינו משחק תפקיד משמעותי, אבל אני חושב שלא רק. אני חושב שיכול להיות שההבדל נעוץ באורח החיים ובעיקר בעובדה שרבים מהם לא השתמשו במזגן בחייהם. גופם הרבה יותר מאומן בוויסות חום הגוף והתאמתו לסביבה בעוד שאנחנו הורגלנו מינקות לווסת את הסביבה כך שתתאים לחום גופנו.

כסף
עובדה שלא ידועה לרבים היא שכמעט כל הוייטנאמים הם מיליונרים. זה כמובן לא מעיד על עושר מופלג ורווחה – נכון לזמן כתיבת שורות אלה, 1,000,000 דונג וייטנאמי שווים כ-44$. המחיה זולה מאד, אבל עדיין מליוני דונגים מתאדים להם בכל יום. בתור קונסנזוס, מס זרות מושת על קונים שאינם וייטנאמים בכל מקום. זה לא רק הסטנדרט הרגיל של מכירת מזכרות לתיירים במחיר מופקע, אלא פשוט התנהלות נפוצה בכל מקום – בשוק, במכולת, בדוכן האוכל ובחנות הצעצועים. גובה המס אינו אחיד וגם לא ניתן לדייק בו מפני שעל אף מוצר בשום מקום לא רשום מחיר, אבל במוצרי צריכה המס המקובל הוא 5000 דונג. המס פחות נפוץ באיזורים שבהם הזרים מועטים. אם יצרת אמפתיה יוצאת דופן אצל המוכר, תקבל מחיר וייטנאמי, וכמובן שהמוכר יציין זאת כמחווה חריגה. במקרים רבים, המוכר אינו דובר אנגלית והתקשורת נעשית באמצעים המקובלים – מחשבון או הצגת הסכום בשטרות. במקרה כזה, אם הזדמן למקום מתורגמן, על המס המקורי מתווסף מס סימולטני, מה שאומר שמס הזרות נגבה על פי מספר הוייטנאמים המעורבים בעסקה מול זרים, ולא על פי שווי העסקה.

סוף דבר

בתור אקט פרידה, קיבלנו סצינה סאטירית בשדה התעופה. מסתבר שבזמן שהותנו בוייטנאם לא מספיק הקפדנו ויצא שעלינו במשקל בכמה קילוגרמים באזור הכבודה. בבואנו להפקיד את התיקים הגדולים לטיסה גילינו שאנחנו במשקל מעט עודף – 52 ק״ג במקום ה-50 המוקצים לנו. מעבר למבוכה, מסתבר שחברת התעופה ״מאד קפדנית בנושא משקל הכבודה״, כך לדברי פקידת הקבלה. לאחר שהבהירה זאת, הורתה לנו להעביר 1-2 ק״ג לתיקי היד או לשלם מספר ימי מחיה למשפחה וייטנאמית גדולה. העובדה שכל התיקים יעלו בסוף לאותו מטוס לא בלבלה אותה והיא לא היתה מוכנה לסטות מהמדיניות. אז העברנו. תחילה מהצדדים ואחר כך מהתיק עצמו עד שהמשקל התייצב על היעד. קצת אחר כך, בבדיקת הרנטגן של כבודת היד, גילינו שבשל החופזה, העברנו גם מספריים, אולר והגרוע ביותר – סכין ההישרדות שקיבלתי כמתנת פרידה מקבוצת המטיילים שלי! בלי הסכין הזו אני לא יכול לצוד, לגלף, להקים מחסה, להילחם וכמעט כל פעילות בסיסית שאני נדרש לה ביומיום! לכן התנגדתי בתוקף להיפטר מהסכין. למזלי, פקיד הביטחון הוייטנאמי הבין בדיוק כמה חשובה סכין כזו לתפקוד השוטף ולכן נעתר לבקשתי לחפש את התיק הגדול ולהחזיר אליו את כלי הנשק. לצורך העניין הוצמד אליי איש ביטחון שהוביל אותי אחר כבוד לדלפקי הצ׳ק-אין. שם נפגשתי שוב באותה פקידה שטיפלה בנו רק לפני מספר דקות והיא נזפה בי בחיוך – ״למה שמת אותם בתיק היד?״. באותו רגע לא השתעשעתי מהאירוניה. הפקידה אמרה שאין אפשרות לאתר עכשיו את התיקים הגדולים, אבל אז היא נתנה את הפאנץ׳ – היא הציעה שאארוז את הסכינים בתיק קטן נפרד וכדי להמחיש לי מה זה קטן אמרה ״1-2 ק״ג זו לא בעיה״…

לבסוף עלינו לטיסה בדרך להודו, לא לפני שעצרנו להתרעננות ליומיים בבנגקוק. בנגקוק כהרגלה – לא אכזבה. חוץ מלאכול כמה שיותר לפני פרידה ארוכה, ניצלנו את הימים להצטיידות בכל מה שצריך מטייל בהימלאיה – בגדים חמים ומצלמה. בבוקר הטיסה עוד הספקנו לבלות שעות ארוכות בפארק לומפיני הנפלא, על שלל לטאות הענק ששוכנות בו באין מפריע, ממש בלב העיר.

אתמול, בשעה טובה, לאחר לילה קצר ובוקר ארוך, הגענו לדרמסאלה.

מסתמן שגם פה המונסון מכה חזק יותר מכפי שקיווינו, אבל כמו שכבר אמרנו- אנחנו לא נכנעים לגשם, ניתן לו צ'אנס להרגע. הגמישות והזמן הם מהיתרונות הגדולים בטיול מסוג כזה, אבל זה כבר שייך לפרק הבא…