צפה לי מיום ליום

תמיד אהבתי לצוף. די מהר גיליתי את הטכניקה הזאת, שמאפשרת לי להרגיש את המים אבל להשאר גם קצת בחוץ. להסתכל על השמים, על העננים שזזים שם למעלה, ולתת לגלים להוביל אותי מלמטה. יש בזה משהו מאוד מרגיע, עד כדי כך שכשמתמסרים לזה ומכניסים גם את האוזניים למים ומפחיתים ברגע את רעשי הסביבה ("הוא לקח לי את הכדור!" "היא התיזה עלי!"), אפשר אפילו להתנתק לכמה שניות מהכל ורק לנשום ולצוף.

באופן מטאפורי, אפשר לומר שככה אני גם בחיים שלי. לא מרחפת אי שם באויר, מרגישה את המים, אבל נשארת עם הראש בחוץ. לא צוללת לעומק. (טוב, אולי צלילה קטנה להתרעננות, וחוזרת לצוף).  אף פעם לא ממש התחברתי לגישות רוחניות שמעמיקות אל תוך הנפש. מדי פעם אני מתחברת לאיזה משפט חכם עם מסר שאפשר ללמוד ממנו, אבל בגדול, וזה כנראה גם קשור לאייל- תלמידו של דרווין- אני בנאדם מאוד מעשי.

האי קופנגן, ובפרט האיזור בו אנחנו ממוקמים, הוא לב ליבה של הרוחניות. יש פה הכל מהכל ובעיקר המון יוגה. תרגלתי יוגה בארץ בכמה הזדמנויות ומאוד אהבתי את זה, אבל משהו פה, ברוחניות היתרה הזאת, מקשה עלי בכלל להתחיל ולנסות. בגלל העיסוק האינטנסיבי פה באי סביב היוגה (כמו שנאמר לי "שלא ישמעו אותך אומרת פה את המילה פילאטיס"), אני ממש נמנעת ומדמיינת את זה כמו אורח שנכנס לחדר אוכל של קיבוץ. מי שלא יצא לו לחוות את זה- ההרגשה היא שכולם בוחנים אותך ותוהים על קנקנך.

אז אולי אנחנו קצת מפספסים פה איזו הזדמנות, אבל כרגע אני עוד לא שם. מה שכן, יוצא לנו לחשוב הרבה על חינוך וחינוך ביתי. גם כשהייתי סטודנטית לחינוך התחברתי תמיד יותר לקורסים הפרקטיים, אלה שמציידים אותך בכלים, ואומרים לך איך וכמה. עד שהייתה מגיעה מרצה שמצליחה לחבר אותי למחשבות קצת יותר מעמיקות על החיים. אמנם הייתי בת 23, ועוד בלי תינוק בבטן או מחוצה לה, אבל זכור לי השיעור על וויניקוט והתיאוריה שלו על "האם הטובה דיה" ("good enough mother"). באופן מאוד תמציתי- התיאוריה מדברת על האם המתאימה עצמה לצרכי התינוק בצורה כמעט מושלמת, וכשהילד גדל, יורדת ההתאמה הזו בהדרגה. בכך שהאם לא נותנת מענה מידי לצורכי ילדה ונותנת לו לחוש גם תסכול וכשלון (באופן כזה שניתן להתמודד איתו), היא למעשה הופכת אותו לילד שידע להתמודד עם מציאות שאינה מושלמת עבורו. כמובן שנזכרתי בשיעור הזה אחרי איזה ויכוח מעצבן עם הילדים שהביא אותי לנאום בקולי קולות, רואה את העיניים שלהם כבר בוהות באוויר, חושבים לעצמם "מה עכשיו היא רוצה?! רק שתפסיק לדבר כבר" ואני ממשיכה בשלי. אז התחלתי לשוטט קצת ברחבי הרשת האינסופיים לחפש איזו הצדקה למצב רוח שלי, לנסות להזכיר לעצמי שאני אמא טובה מספיק לילדים שלי גם כשנגמרת לי הסבלנות ועולה לי הווליום ומצאתי את הפוסט הזה, שממש נהנתי לקרוא. אמנם הכותבת לא הצדיקה את ההתלהמות שלי, אבל קצת התנחמתי בזה שכבר לפני יותר מ-60 שנה אנשים משכילים ידעו להגיד שאמהוּת זה לא דבר מושלם, וטוב שכך. חוץ מזה, נהנתי מאוד מהקריאה, מהתוכן. שלא כמו אייל, אני לא אוטודידקטית. אני לא קוראת מאמרים להנאתי, כי זה מעייף אותי. באמת. כסטודנטית הייתי מתעוררת בשעה לא מוקדמת, מתחילה לקרוא מאמרים לקראת מבחן ואחרי פחות משעה אפשר היה למצוא אותי שרועה על הספה, ישנה (למרות שאייל מייחס את זה ליכולות השינה של שבט הבורר). גם נושא שמעניין אותי אני אקרא ברפרוף, או כותרות, ורק אם ממש יתפוס אותי אקרא בעיון. כמו שאמרתי- צפה לי מיום ליום. אז התחלתי להתאמן בצלילה. כרגע אני מעמיקה במים רדודים.

גם את החגים מסביבנו אנחנו מעבירים בסוג של ציפה. מרגישים אבל לא מעמיקים. יש יתרונות בלחגוג מרחוק. קודם כל זה מוריד ב-98% את כמות הסופגניות שהילדים אוכלים בשבוע הזה בשנה. אז כבר שפרנו את בריאותם. חוץ מזה, זה שם אותנו- ההורים ולא את מערכת החינוך כמתווכים ומלמדים את המסורת. אז אולי שר החינוך נפתלי בנט וחבריו לא יאהבו את זה, אבל די כבר עם סיפורי המלחמות וההרג לילדים מגיל 3. כמעט כל חג עברי טומן בחובו המוני הרוגים שניסו להרוג אותנו קודם והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. נכון שאם לא היו סוללים לנו את הדרך ונלחמים, לא היינו איפה שאנחנו היום (קו-פנגן, תאילנד 🙂 ), אבל התקדמנו מאז וכבר גילינו שיש דרכים יותר טובות… מאחר שכך, סיפור חנוכה אצלנו סופר בדרך קצת אחרת, והתמקדנו יותר במנהגים ופחות בהרוגים. הכנו סביבונים ואפילו סופגניות בתנור.

הכריסמס והשנה האזרחית החדשה הורגשו פה מעט יותר מחנוכה, בעיקר בכמות התיירים שמלאה את האי, העלתה את המחירים והכריחה את המקומיים לחדש, לשפץ, לבנות ולהבנות לקראת בואם.

אז הנה- לסיכום השנה האזרחית, שיעור ראשון בצלילה לעומק- מעלה על הכתב יעדים לשנה החדשה:

  1. ללמוד לנגן בגיטרה.
  2. לשפר את האנגלית שלי.
  3. לכתוב ספר לילדים.
  4. לעשות ספורט כלשהו.
  5. לחייך יותר. במיוחד לאלה האהובים עלי והחשובים לי ביותר.

*בהמשך יגיע גם פוסט מחשבות על חינוך ביתי.

24 תגובות בנושא “צפה לי מיום ליום”

  1. שייקה..כתיבה מופלאה!!! ויאללה אני יכולה לדמיין אותך יושבת באחד משיעורי היוגה באי מחפשת את העין השלישית..לא!!!! מבטיחה שכשניפגש נעשה ביחד יוגה

  2. שי, אני עוקבת באדיקות, ונהנית מכל רגע.
    מרגישים שהכל כנה ומתוך הלב וזה נפלא.
    כיף לכם כל כך,
    דנה
    שלקחה פסק זמן ועכשיו מנסה להתרגל חזרה

  3. שייקה , הכתיבה שלך כל כך אמיתית שגם אני בחיי השגרה התל אביביים שלי מתחברת אליה.
    מאמינה בכם ובאנושיות שלכם! הלוואי וכולם יהיו יותר בני אדם – פשוט אנשים טובים

  4. שי ואייל היקרים..
    בשעה כזו אני קוראת ומשתוקקת לקרוא עוד ועוד. את כותבת בצורה כל כך מעוררת מחשבה ומעניינת עד כדי כך שממש מתחשק לי לחוות זאת גם.
    תהנו ותנצלו כל רגע.
    מאחלת לכם שבשנה אזרחית זו תצליחו להגשים את המטרות שאתם שואפים אליהם. ד"ש למה לילדים..

  5. שלושה עשורים שאנחנו חולקות כמעט כל דבר ואת כשרון הכתיבה שלך הסתרת ככה ממני? או שזו אני שלא הבחנתי? ממש מרגשת! אני מגלה שוב כמה את נהדרת. והכי כייף שחלקת חלומות.
    תיכף באים … זמן לחשוב מה תרצי מהארץ? טחינה? במבה? אסתיות?

    1. נועית זאת את שמרגשת! אוהבת אותך מאוד!
      עד שנפגש, מקדישה לך שיר:
      "על שפת הים, יושבת אני.
      ומחכה ומצפה למי, למי, למי?
      לנונה לנונה, החברה שלי". 🙂

  6. שי יקרה!!
    כמה כשרון, הומור משובח וכנות בבלוג אחד! באמת תענוג לקרוא.
    אתם מקסימים ומעוררי השראה ענקית.
    מאחלת לך למצוא את הדרך להתגבר על החשש ולהצטרף לאיזה שיעור יוגה מתחילים נחמד. בלי כל קשר לרוחניות, פשוט מאפשר שעה של ניקוי ראש והזדמנות לנשום.
    רשימת חלומות מופלאה ל 2017! לו יהי!

  7. שי יקרה, כמה אמת יש בכל מילה שלך.
    החיפוש אחרי האמא הטובה הדיה במאמרים ובאינטרנט הוא נחמד, אבל אם רק תעצרי שנייה ותביטי במראה תראי אותה לנגד עיינך, אולי לא האמא המושלמת אבל בהחלט האמא"השלמה" עם הטוב ועם הקושי עם היופי ועם הערפול ובעיקר עם הלב הענק.
    מחבקת אותך באהבה ענקית ומרשה לעצמי לקנא:)

  8. אני באיחור אופנתי, קוראת אותכם קצת לאחור.
    ורוצה להגיד לך שבעיני, כצופה מרוחקת ומאוד מהצד, את נדמית כאמא טובה – לא רק מספיק – אלא ממש, לגמרי ובערכים מוחלטים.

    כמי שבחרה עד כה – וכנראה בכלל – לא להיות אמא לאף אחד מתוך הכרה בגודל המשימה והאתגר, אני מתפעמת מאמהות (בשורוק) של אחרות. גם מאבהות, אבל זה לא הנושא…
    אני זוכרת את האמא-הטובה-דיה מלימודי, אבל אני גם זוכרת לקחים אחרים ותיאוריות נוספות שהתקדמו מאז – החשיבות שבאהבה, בשקט, בנתינת דוגמה, בהכלה, בקבלה של ילדייך כפי שהם, באפשור המרחב להתפתח ולהיות הם עצמם, בקבלה השלמה של האתגר שבעצם הבחירה שלך להיות אמא, ובהיותך אמא דווקא שלהם.
    אני רואה אמהות כאלה, ואני רואה גם אמהות אחרות – אני רואה גם את הקושי, את הכאב והעייפות ורגשות האשמה (ואולי לעתים האכזבה) שמתלווים לבחירה הזו. את המחיר שאתן האמהות משלמות, אבל גם את התשלום הטוטאלי שחוזר אליכם. הדבר הזה שאין להגדירו שחוזר אליכן מהילדים שלכם – תודה, אהבה, הערכה – אפילו הערצה (וזה כבר תלוי בילד, לא פחות מאמשלו).

    אז שייקי, בעיני מהצד את אמא מופלאה. אתם הורים מופלאים ואמיצים בבחירה שלכם לנסות. לנדוד. למתוח את הגבולות שלכם כדי לאפשר לילדים שלכם לראות את העולם אחרת, לגדול בו אחרת. היכולת שלכם לעטוף את כל זה באהבה ברורה וזוהרת איננה טריוויאלית כלל.

    1. תודה רבה!
      הורות זה מקצוע שמאלץ אותך לתרגל מדי יום ומדי דקה, אז אני מקווה שאנחנו גם משתפרים בו עם הזמן…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.