יום המשפחה

יום המשפחה בגרסה ההודית, נחגג 30 ימים. טוב, לא באמת. פשוט ככה הרגשנו בחודש שחלף. קודם הגיעו דודים. כבר פעם שנייה. כאילו לא עברה שנה בדיוק מאז נפגשנו איתם על חוף הים בקופנגן, מחכים שירדו מהמעבורת ויביאו איתם ניחוח של בית ומשפחה.

ואז התחיל לו"ז קייטנה. יום ים, יום בריכה, יום לונה-גל, יום שוק, יום בישול, יום קצף וקצפת ואפילו תרבות יום א' בדמות ביקור בתפילת בוקר של בעל הבית שלנו, שמתפקד גם כסוג של כומר והתעקש שנבוא ונייצג את העם היהודי וארץ ישראל, מולדתו של המושיע.

כך עברו להם עשרה ימים מהנים בלי ששמנו לב. את היומיים האחרונים ביחד בילינו בחופים אגונדה, פאלולים ופאטנם, שם השפה העברית יותר נפוצה ומדוברת, גם בקרב התיירים וגם בפי המקומיים, כמו גם בארמבול בצפון. היה מסקרן לראות את שמות המקומות שאנחנו שומעים כבר 20 שנה, פתאום הופכים לתמונה ממשית שמוגשת עם סלט ישראלי וחומוס בצד.

נפרדנו (שוב) בחיוך וחזרנו לבסיסנו בבנאולים. ושוב התרגשות. סבא וסבתא בדרך…. בוקר אחד אנחנו מדברים איתם מהליכת הבוקר שלהם מעל הירדן ההררי שזורם בשצף לאחר גשמי החורף שסוף סוף ירדו בארץ, ויום אחרי אנחנו עומדים ומחכים להם ביציאה משדה התעופה בגואה. שנה ורבע לא התראנו. חברת התעופה ההודית, כאילו כדי למתוח את ההתרגשות לשיאים חדשים, השאירה להם מזוודה אחת במומביי ועכבה אותם עוד כמה דקות מאחורי חלונות הזכוכית, במרחק זיהוי ונפנוף ידיים, אך מחוץ לטווח החיבוקים. אך לבסוף זה קרה ואפילו השומר בכניסה לא הצליח לשמור על ארשת פנים רשמית ומאופקת נוכח הילדים העוטפים ונעטפים בחיבוקים אוהבים.

האמת שבשבילי, רגע אחרי המפגש עצמו שהיה מרגש מאוד, הכל הרגיש מאוד טבעי. זה שהם איתנו, בשגרת החופש שלנו, ביום יום. כאילו זה מובן וברור, כאילו היו כאן תמיד.
אמא שלי ארזה במזוודה את ספת הפסיכולוגית והילדים עמדו אצלה בתור להשמיע מצוקותיהם מהשהות האינטנסיבית והארוכה עם ההורים והאחים; הצחוק של הילדים מהבדיחות של אבא שלי היה הכי אמיתי ומתגלגל ששמעתי בזמן האחרון ובאופן כללי הכל התנהל כמו שדמיינתי שיהיה. רצועת החוף הרחבה הפכה למסלול הליכות הבוקר שלהם כמו שחשבתי שיקרה, בפעם הראשונה שראיתי אותה, האוכל המקומי שבה אותם בקסמו כמו שציפיתי, הבית שלנו על קומותיו הכיל אותנו בצורה מושלמת כמו שקיוויתי, רק הזמן עף הרבה יותר מהר ממה שרציתי להאמין.

אנחנו בתקופה של סימני שאלה, כשחלק מהתשובות תלויות בנו וחלקן תלויות באויר. השיחות עם ההורים שמות לנו מראה שלא תמיד מתחשק ממש להסתכל דרכה ולזהות את הקמטים והסדקים שהחלו להתגלות, אך הן חשובות ומעוררות ומלמדות אותנו לאהוב את הסדקים האלה ולקבל אותם כחלק מהשלם. גיל ההתבגרות, סדק בפני עצמו, מפעיל את הגוף הסובב אותו ומשפיע על הגופים הסובבים בחלל סביבו בלי להתחשב בכך אם התפאורה היא כיתה עם שולחנות או ים כחול עם קוקוסים ברקע. אבל זה כבר לפוסט אחר, אם נשרוד את המרד כדי לספר.

העברנו יחד את הימים האחרונים שלנו בגואה לתקופה זו. ניצלנו את הים, הבריכה, את הנוחות של הבית והסביבה המוכרת והתארגנו שוב לתקופת נדודים. כל פעם מחדש מתערערת לי היציבות כשאנחנו לקראת מעבר. אני אוהבת לזוז ולהגיע למקומות חדשים, אבל אוהבת מאוד את השגרה המקומית שאנחנו מייצרים לנו בכל מקום שבו אנו נעצרים. את המסעדות המועדפות, הסופר המקומי שאפשר למצוא בו הכל, מוכר הירקות ומוכרת הפירות, הדרך אל הים ואת החיבור למקום ולאנשים.

עלינו על אוטובוס לילה ל- Hampi, בקו ישיר מזרחה, אל פנים היבשת, במדינת קרנטקה שבירתה בנגלור. בסך הכל נסיעה סבירה, אבל מסיימים אותה עם רצון להתחיל את הלילה בשבע בבוקר.

האמפי, ארץ הסלעים. בולדרים ענקיים, מונחים זה ליד זה, זה על זה בצורה ציורית ומעוררת השתאות. כשסיפרו לי את האגדה המספרת על האנומן (האל הקוף), שחיפש צמח בהימלאיה וכשלא מצא, פשוט לקח את ההר כולו וזרק אותו פה בהאמפי ומכאן מיליוני הסלעים הפזורים בצורות ובמנחים לא הגיוניים, לא יכולתי להאמין לסיפור הזה. ולא בגלל האנומן. הוא ידוע כמזיז הרים. אלא פשוט בגלל שהסלעים פה לא נראים כלל כמו ההרים בהימלאיה. אך מסתבר שזה אותו החומר, גרניט. בעוד שרכס ההימלאיה נחשב צעיר, תינוק ממש, הסלעים כאן הם פרה-היסטוריים, ומכאן ההבדל הגדול בגובה, בצבע ובצורה.

חזרנו אל בורות המים- אל מה שנקרא 'הוט באקט', מקלחת של דלי עם מים חמים. התנאים בהאמפי נמוכים יותר ממה שפגשנו עד כה והגסטהאוסים מציעים חדרים מאוד בסיסיים ופשוטים, חלקם בכלל בלי מים חמים או שירותים בתוך החדר. בסוף הצלחנו למצוא חדרים המכילים את שני אלה והתמקמנו לחמישה לילות. לקחנו ריקשה ויצאנו לתור את האזור. המקום מתוייר ביותר בתיירות פנים וחוץ, ועדיין העברית שולטת ברחוב. הכפר נמצא בצד אחד של הנהר, הקרוי בפי המקומיים "הנהר", אך רחוב התיירים נמצא בכלל בצידו השני למרגלות הררי הסלעים הללו. חוץ מהכביש הראשי, אין כבישים סלולים אלא רק דרכי עפר שאיש לא חשב ליישר אותן (מה שנקרא Bumpy Hampi). אזור חקלאי, מלא בעצי מנגו גדולים, מטעי בננות, ושדות אורז ירוקים ירוקים וביניהם דקלי הקוקוס, גבוהים וציוריים. נסענו לאגם ואפילו התנסנו בשייט בסלסלת קש והתרחצנו במפלים שבנהר. מפלים לא ממש מצאנו, אבל סלעים בצורות שונות ומיוחדת, כן.

בקרנו במפעל אנושי להכנת מוצרים מקליפות הגזע של הבננה ויקינטוני מים, עלינו עם הזריחה למקדש הקופים והמשכנו לביקור במקדשים שבאזור, שגם שם, שולטים הקופים ומספקים מיצגים מרשימים לתיירים, שקצת גונבים את הפוקוס מהמקדשים עצמם.

אבל יותר מהכל והכי פשוט וקרוב, אהבנו סתם לטייל בין שדות האורז ולטפס על סלעי הענק האלה. הילדים הבוגרים אף התנסו בטיפוס מקצועי שנקרא 'בולדרינג' ונהנו מאוד. הסלעים אוגרים בתוכם את חום היום, ואחר הצהריים פולטים אותו החוצה ככבשן. בשעות השקיעה נאספים התיירים באזור, תופסים להם איזה סלע, לפעמים בליווי מוסיקה, לעתים ביוגה או פשוט סתם באים לשבת בשקט על הסלעים, להסתכל על השמש השוקעת ועל העוצמה הבלתי נתפסת של הטבע.

נותרו לנו שבועיים וקצת בהודו. אנחנו ממשיכים דרומה. רכבת לילה לבנגלור, טיסה למאדוראי והתקדמות מערבה לכיוון קוצ'ין.

נפרדים. לא פשוט… היו לנו שלושה שבועות של חיבוק, שיחה, צחוק, הנאה ונתינה. משפחה, בקיצור. לא יכולנו לבקש משהו יותר טוב. באמת. היה כל כך מוצלח. ואיך לא יהיה? אני זכיתי בהורים הכי הכי הכי שאפשר. שמבינים, מכילים, נוכחים ונותנים ונותנים ונותנים. גם כהורים וגם כסבא וסבתא. בזכות הווטסאפ אנחנו לא ממש מרגישים את המרחק ביום יום, אבל אחרי שנמצאים ביחד, לא קל להפרד, במיוחד כשלא יודעים לומר בדיוק מתי ואיפה תהיה הפגישה הבאה. תמיד הערכתי והערצתי את הנוכחות הטובה שלהם, אבל כשיש לנו מעט ממשהו, אנחנו מעריכים אותו פי כמה וזוכרים להודות על קיומו. תודה להורי שהגיעו עד הלום. זכיתי.

 

"מה עשיתי, מה?" הלהיט בקרב נהגי הריקשות בהאמפי. משתלב טוב עם הקפיצות בנסיעה…
.