קצה חלום, ודי

נאגר, הכפר על ההר. חדשיים הינו פה והתקשנו לעזוב והנה חזרנו מהר מהצפוי. משהו בשקט פה, בשגרת היום יום של הכפר טוב לנו. טיול קצר בין הבתים, בשבילים הקטנים שאנחנו כבר מכירים ואלה שעוד לא הלכנו דרכם והריאות מתמלאות בחלקיקים קטנים של רוגע. גם פה אביב עכשיו, וכל הטבע מסביב פורח, רוחש ומרשרש מציוץ של ציפורים, וזמזום של חרקים (כמה מלים אונומטופאיות* במשפט אחד!).

הכנו לנו סדר שבועי של טיול, יצירה, בישול, חזרה קצרה על לימודים, משחקים ועוד. קייטנת אביב בנאגר. עוד קצת קר פה ומדי פעם גשם, אבל באופן מיוחד לעונה הזו, הגשמים מביאים איתם גם שלג בפסגות ההרים מסביבנו, וכשהם נפסקים והשמים מתבהרים, הנוף עטוף לבן ונהיה הרבה יותר עצמתי. הבית פה נעים ומפנק ואנחנו נהנים מהשילוב של האוכל ההודי המעולה ומבישולים ביתיים (ששודרגו הפעם גם במאפים, תודות לטוסטר החדש שקבלנו) שנותנים תחושת בית חמימה. כמובן שזה נשמע הרבה יותר פסטורלי מהמציאות- עם ארבעה ילדים שכל שילוב של שניים מתוך הארבעה הוא אפשרות לריב כמו גם למשחק, ועוצמת הרעש שבוקעת מהבית שלנו בטח לא עושה טוב לעסקים של בעלי המקום, אז בקיצור- שקט זה עניין יחסי…

הגענו לסוף המסע. הייתי אומרת הישורת האחרונה, אבל חזרנו לנוף ההררי של צפון הודו, וכמעט ואין פה קטע ישר.
תחנה אחרונה וחוזרים לארץ. התחושות מעורבות ונעות על סקאלה די רחבה שבקצה האחד שלה התרגשות גדולה ושמחה לקראת, מחשבות על הימים של הנחיתה ותכניות סידור הבית, ובצידה האחר צובטת לה איזו מחשבה שאולי יכולנו להמשיך הלאה בדרך זו או אחרת. אבל השיקולים רבים והמאזניים כבר עייפו מלהתנדנד מצד לצד.

20 חודשים בדרום מזרח אסיה עוברים במהירות ונראה שרק אתמול יצאנו לדרך. מדי פעם עולה בצורה בהירה מול העיניים איזה תוצר מובהק של המסע הזה, אבל באופן כללי, רוב ההשפעות והתוצרים, אם ישנם, הם בלתי נראים ויותר מורגשים. אני תוהה מה וכמה מזה נצליח לשמר בשגרה שמחכה לנו. יש לנו פה עוד זמן, אבל קו הסיום מתקרב, ואפילו ששלום כתב שזה לא עצוב כשמסתיים חלום, אני יכולה לומר מנסיון שיש בזה קצת עצב. אז קוננתי קינה שהיא מלאה בהודיה, ולכן שמה המלא הוא הקינה נחמה:

אהבתי לתצפת על הילדים שלי כאילו מהצד, ללמוד את התגובות שלהם, לראות את דרכי ההתמודדות השונות של כל אחד, את הבחירות השונות, את צורת הלימודים האישית של כל אחד, את ההשפעות שלנו ההורים עליהם (לטוב או לרע) ושלהם – אחד על השני,  את ההתייחסות שלהם לסביבה חדשה ולמקום מוכר.

אהבתי לראות את שלבי ההתפתחות האישית של כל אחד, שהמוחצנת שבהם היא של גיל ההתבגרות שבוקע ורוקע למולנו (וכבר יש לי בשבילו כותרת ראויה, אבל זה  לפוסט אחר), שגם על זה אני שמחה שהיתה לי ההזדמנות להיות נוכחת.

אהבתי את תחושת הזמן האינסופי. את האפשרות לבחור במקום מועדף, את העדר השעון המעורר בחיינו.

אהבתי שיש את הגמישות להקשיב לגוף. לאכול כשרעבים, ללכת לישון כשעייפים והיקיצה הטבעית… הו, היקיצה הטבעית…

אהבתי את המפגש עם המקומיים. עם שפה אחרת, צורת חיים אחרת, שגרה אחרת, אוכל אחר ותרבות אחרת, ואנחנו מתאימים את עצמנו לתוך אלה.

אהבתי את המפגשים עם אנשים טובים באמצע הדרך. מכל מיני מקומות בעולם, בכל מיני גילאים, בכל מיני שפות, בכל מיני צורות חיים, טיול וחופש.

אהבתי את המפגשים מהבית שאפשרו זמן איכות אמיתי עם המשפחה הקרובה והחברים הטובים.

אהבתי את ההרגלים שפתחנו לנו תוך כדי תנועה. את השגרה בתוך האין שגרה.

אהבתי את הנופים המשתנים, ההרים והימים, הנהרות השוצפים, יערות הגשם הירוקים תמיד, את השקיעות לתוך הים, את הגשמים הכבדים שמתחילים ברגע ומטיחים טיפות ענק, שמרגשים ומכניסים אותך לפרופורציה אל מול הטבע.

אהבתי את התנועה בהתאם למזג האויר. להיות במקומות בזמנים המועדפים והנוחים.

אהבתי לחזור למקום מוכר. לראות אותו בשגרתו, ממשיך בשלו. לפגוש את האנשים שהכרנו, לחפש את דוכן האוכל המועדף, לבדוק מה השתנה בזמן שלא הינו.

אהבתי את השלנו. זה מעייף ומאתגר ומצריך נשימות עמוקות לפעמים, אבל זה שלנו. אנחנו בחרנו ויצרנו את המציאות שלנו.

אהבתי את ההתמודדויות עם הרגעים הפחות קלים, עם האתגרים. לראות איך אנחנו משתפרים מפעם לפעם, מתוך נסיון ומתוך הכרות שלנו עם עצמנו.

אהבתי את האפשרויות הפתוחות, את הספונטניות. את השיחות שמתחילות בנושא אחד וממשיכות לכיוונים חדשים מתוך סקרנות אמיתית ועניין אישי.

אהבתי את שמונת התיקים שהיו לנו לבית. לראות איך כל ילד מסדר לו עולם קטן בתוך התיק. להסתפק במועט ולברור היטב מה סוחבים על הגב. להתפלא כל פעם מחדש איך בזכות יכולות האריזה הפנטסטיות של אייל, תיק של 95 ליטר מכיל ארון בגדים למשפחה של 6 נפשות.

אהבתי להסתכל על המדינה שלנו מהצד. לצחוק בעצב מ'גב האומה' ולקוות שעד שנחזור המלך והפסי-כו-לו-גית יודחו מהשלטון ואיתם כל ליצני החצר.

אהבתי לראות תמונות מהגינה שלנו, לחפש את הפירות על העצים ולהתגעגע לטעמים.

אהבתי את הניתוק מהבירוקרטיה הישראלית (טוב, כמעט, ביטוח לאומי לא ממש הצליחו לשחרר…), הניתוק מהחובות היומיומיים, אפילו הקטנים, שמצטברים לערימת לו"ז מלחיצה.

אהבתי את החיים נטולי הלחץ. אמנם זה לא משחרר מדאגות, אבל הלחץ הוא מעמסה, שהיה נחמד לחיות בלעדיה תקופה.

אהבתי לגלות על עצמי, שכמה שאני מחוברת לבית ולמשפחה, אני גם נהנית מהמרחבים האינסופיים, הגיאוגרפים והנפשיים.

אהבתי את הבלוג שלנו. לכתוב את החוויות, המחשבות, לתעד ולשתף, ולדעת שיש מי שמעניין אותו מה שעובר עלינו, גם אם לא נפגשנו מעולם. תודה.

אותה תחושה שליוותה אותי ביציאה למסע, מלווה אותי גם עכשיו. קצת שמח קצת עצוב. בינתיים נושמת עמוק את אויר ההרים ומכינה לי קופסאות של שקט מארץ רחוקה, לקחת הביתה.

* אונומטופיאה- אמצעי לקשור בין הצליל של המילה לבין המשמעות שהיא אוצרת. מלים המשתמשות בצליל על מנת להתקרב אל המשמעות, להחיות את המילה.