ציוניוני הדרך

אנחנו אחרי שבוע וקצת ב-Da Lat. עם הנחיתה קיבלו את פנינו עשרות פרפרים וריח של צמחייה ופריחות. עיר צבעונית עם אויר הרים וניחוח צרפתי, שופעת בחממות לגידול פרחים וירקות ובכלל- איזור מאוד חקלאי. אפשר להבין למה בחרו הצרפתים לבנות להם עיירת נופש שם למעלה בהרים, הרחק מהזיעה הבלתי פוסקת. האמת שכבר התגעגעתי לצינת הבוקר ולצינה בכלל. סופסוף קרירות נעימה כזו, אמיתית, שמאלצת אותנו אפילו ללבוש את החליפה הארוכה היחידה שהבאנו! לקחנו דירת Airbnb חמודה ומעוצבת ובעיקר מאובזרת, כך שיכולנו להתפנק בארוחות בוקר טעימות עם בגטים טריים מהחברה עם המאפייה מול הבית. אפילו היו לנו שתי ארוחות ערב נדירות וראשונות מאז שטסנו- פירה ושניצלים ופסטה עם חגיגת פטריות (כמו שכינה אותה השף הפרטי, לאחר שאסף את כל סוגי הפטריות בסופר).

 

השבוע הזה התאפיין בשגרת בית ולימודים עם גיחות לעיר ולסביבתה. בערך מאז פורים, מאז שהתחילו הביקורים, לא הייתה למידה בצורה מסודרת וכמו אחרי חופש גדול- יש איזושהי חזרה לנקודת התחלה. כל משימת לימודים מתחילה בויכוח, שגורר הסבר לחשיבותה. הילדים מיד מתרשמים עמוקות מההסבר המשכנע ומתחילים להתמקח על מספר העמודים או זמן המשימה. אנחנו בתגובה מעלים הילוך ומתנים את אחת היציאות לעיר בביצוע המשימה. הילדים מצידם ניגשים לעבודה, אך לא מוותרים על מבט זועף, קולות רטינה ומלמול שנשמע בכל רחבי הבית, שכולל מלים כמו "הלוואי", "בית-ספר", "מתי", "נחזור" ודומות לאלה. אנחנו משווים וממלמלים בקול רם יותר, שאין בעיה לתזמן את הימים כמו שגרת בית ספר, ולנפוש כמו שציווה האל, רק בשבת. הילדים ממשיכים במשימתם, בחוסר אונים וחשק. חלקם מצליח לסיים את העבודה עם חיוך וחלקם תקוע במירמור שעוד ישוב ויפגוש אותנו במערכה השלישית. והרביעית. בזמן הזה, השניים הצעירים שלא לוקחים חלק במהומת הלימודים, לוקחים חלק בבלאגן. ריצות בתוך הבית, משחק מחבואים והכל בווליום מאוד גבוה (כן, גם במחבואים צועקים- ילדה בת ארבע שאח שלה גילה אותה טרם עת יודעת לצרוח מאוד חזק!), מה שמגביר גם את עוצמת המלמול בויכוח מהמערכה הראשונה, כי מה זה שווה למלמל אם אף אחד לא שומע?! לפעמים נדמה שכמו הנהר הבוצי שעבר לנו ליד הבית- שזורם מעצם היותו נהר, אך תלוי בכמות המשקעים היורדת כדי לקבוע את גובה המים, צבעם וקצב הזרימה שלו- כך גם המשפחה שלנו, מדשדשת לה בבוץ וזקוקה לאיזה מָטָר של סבלנות או מבול של מצב רוח טוב כדי לזרום טוב יותר.

ברקע גג המבנה של קניון תת-קרקעי, Lam Vien Square

 הדירה ששכרנו.

כדי לא להרגיש המשוגעים היחידים באיזור יצאנו לסיור במבנה מיוחד בעיר שנקרא ה"בית המשוגע". אדריכלית שהזתה בית-מלון (שהוא בעצם גם מוזיאון) משופע במוטיבים מהטבע כמו ענפים, נטיפים, אבנים וים, והוציאה את זה לפועל, מה שגורם לאורחים להתהלך כמו בתוך סיפור אגדה ולהרגיש לרגע כמו אליס בארץ הפלאות. רק חסר איזה חיוך של חתול שירחף שם מלמעלה.

ביום אחר נסענו לטפס על ההרים כי הם שם, ולכבוש את הפסגה הכי גבוהה באיזור, 2167 מ'. החלק התחתון של ההר מכוסה ביער אורנים יפה שמזכיר קצת נוף אירופאי, אך כשמגביהים לכיוון הפסגה, הצמחייה הופכת להיות יער גשם סבוך עם אדמה לחה עד בוצית. לא ברור איך, אך הצלחנו לעבור גם את העלייה וגם את הירידה מבלי להתלכלך. כל הילדים סחבו יפה מאד בעלייה, אך הגדילו לעשות השניים הגדולים שלקחו על עצמם אתגר לסחוב את כל הציוד עד הפסגה ועמדו בו. 12 ק"מ שבתוכם עליה מכובדת בכל קנה מידה. פסגת ההר היתה גם פסגה רוחנית, לאו דווקא בזכות הנוף הנשקף ממנה, אלא בזכות העמידה באתגר. כמה גאווה!

סיבוב נוסף שעשינו היה לביקור בחממות, בהן עובדת הנציגה האנושית של בעלת הבית הוירטואלית. היא עשתה לנו סיור בחממות השונות, אספנו תפוחי אדמה (שהפכו כאמור לפירה), קטפנו קייל, עגבניות שרי ותותים והתגאנו בטפטפות הישראליות שמשקות בהצלחה את הגידולים.

השבוע אנחנו מציינים חצי שנה של מסע / הרפתקה / זמן מחוץ לבית / טיול / יציאה לדרך… כל ההגדרות נכונות. אנחנו לא מסכמים שום דבר, כי על אף האתגרים שבו, אנחנו עוד לא חושבים על סיום הפרויקט הזה (ותודה למלך ביביהו, הראשון לשמו, שמעודד אותנו להישאר עוד קצת הרחק מעשן הסיגרים), אך כן יכולים לומר כבר כמה דברים, בהתבסס על הזמן שעבר:

* הזמן עושה את שלו. אנחנו מסתגלים ומתייעלים ולומדים להפריד בין עיקר לתפל.

* יש געגועים, אך הם לוקחים אותנו למקום טוב ומחוייך ולאו דווקא לעצב ולרצון לחזור.

* הנסיעות והמעברים עד כה יותר קלים ממה שחשבנו, או ליתר דיוק- ממה שחששתי, אבל הודו עוד לפנינו…

* הפורמט שבחרנו, שמורכב מכ-70٪ התמקמות וכ-30٪ מעברים, אם לנסות לכמת את זה, מוצלח ומתאים עבורנו ומונע שחיקה.

* הפורמט שבחרנו, שמורכב מ-100% זמן הורות, לעומת זאת, לא מונע שחיקה 🙂 . הרבה פעמים בעבודה שלי עם ילדים אחרים קבלתי משוב, שציין את הסבלנות הרבה שלי מול הילדים. כשזו שעה שבועית עם ילד, הרבה יותר קל להיות סבלנית. פה שעה שבועית בלי ילד כמעט ואי אפשר למצוא. לפעמים אפילו נראה שמרוב "זמן הורי" מולם, הם לא מקבלים את מה שמגיע להם, את המישהו הזה שיבוא, מוכוון ו"מסובלן" אליהם.

* אמנם ידעתי את זה, אבל חלוקת התפקידים מתחדדת פה: אייל הוא המנוע ואני הבלם. אני לומדת לשחרר את המעצורים ולהוריד מדי פעם את הרגל מהברקס, אבל הרבה פעמים, התגובה המיידית שלי תהיה הימנעות, אפילו אם זה רק במחשבות שלי. אני יותר דואגת, מעדיפה הרבה פעמים את המוכר והידוע מהחדש והשונה ולא ממהרת לצאת מהשגרה הלא שגרתית שלנו. אני כבר יודעת לזהות את זה מרחוק, להסתכל על זה מהצד ואפילו מתחילה לעבוד על זה מבפנים, ולשחרר.