שוברים שגרה

השבוע האחרון שלנו ב- Hoi An היה שבוע פרידות. פרידה מהאוכל המקומי ומהמסעדות המועדפות, מהעיר העתיקה, משדות האורז ובעיקר פרידה מהשגרה שאימצנו לנו. לסיום התקופה חגגנו עד הלילה בלונה פארק ב- Da Nang. אייל היה גיבור וצלח את כל המתקנים בלי אף הקאה.

הוי, הוי-אן… נתגעגע…

הנוף מהגלגל הענק בלונה פארק. לא סתם הוא נכנס לרשימה של עשרת הגדולים בעולם. הוא גבוה!!

למחרת בבוקר, אחרי חודשים ארוכים התעוררנו עם שעון מעורר, עלינו על טיסה צפונה ונחתנו בעיר Hai Phong. בסירה שיצאה דרך הנהר נשפכנו אל הים, בקפיצות לא קלילות בכלל על הגלים, עד המזח של Cat-Ba, עיר באי הגדול ב- Halong Bay.
על אף השם, משהו בעיר Cat-Ba לא בא לי טוב ואולי זו בעצם אני שלא באתי טוב אליה. זה התחיל מהשייט, שכל גל העלה את הסירה שני מטר למעלה, ומה שעולה – צריך לרדת…. בכל קפיצה כזאת אני עוצמת עיניים ומריצה לעצמי שאלות בראש כמו כיצד ובשל מה זה ואיך… ולא מצליחה להשלים את השאלות למשפט, כי ברקע עשרות תיירים מקומיים צוהלים וצווחים עם כל גל שמקפיץ ומשפריץ, כאילו היו בעוד אחד ממתקני הלונה פארק של אמש. האי, כמו הסירה, היה עמוס לעייפה מתיירות מקומית (גם פה התחיל החופש גדול) והמלונות תפוסים עד אפס מקום. מזל שהזמנו חדרים מבעוד מועד. או שלא. הגענו ונוכחנו שהחדר שלנו נתפס. באלגנטיות מופתית ובמצח נחושה, סיפר לנו החבר מהמלון שזה בכלל נעשה מתוך התחשבות בנו, כי במלון השני יש מעלית והוא ממש חדש ומחכה רק לנו. כמובן שהוא היה מודע לחוסר הברירה שלנו ולא היתה לו כל סיבה לנסות ולפייס אותנו באיזו הנחה או משהו. כמו שאייל תיאר את זה בביקורת שכתב- התמורה הכי גרועה לכסף בוייטנאם. או פשוט לא להגיע לאי בין יוני לאוגוסט.

אחרי לילה של הסתגלות, יצאנו לשייט בין אלפי האיים המצוקיים של Halong Bay. שחינו, קפצנו, וחתרנו בקייקים במערות שנוצרו מתחת לאיים. הסיור אמנם תיירותי מאוד, אבל החוויה הייתה מהנה וממצה.

בבוקר שאחרי כבר חמקנו מההמון והינו בדרכנו ל- Hanoi, הבירה. גם בבירה, כמו בשאר רחבי המדינה ניתן לראות את המורשת הצרפתית בבניינים, בקתדרלות ובשדרות רחבות עם עצים עבי גזע ועתירי צמרת. אייל לקח אותנו לסיורי אוכל בעיר, גילינו את המנה המקומית של דף האורז המאודה הממולא בפטריות ובצל (בגרסה בשרית או צמחונית) וגלגלנו רולים טריים של נייר אורז מיובש עם ירקות.

החלטנו לגוון קצת את המוניות וניסינו את התחבורה הציבורית בעיר.

סיור נוסף שעשינו היה לשגרירות ההודית בעיר, שם גילינו שלמרות אינספור הפעמים שעברנו על הטפסים, היתה טעות באחד מתאריכי הלידה. כיוון שהטופס מולא במחשב והודפס, היה צורך להתחיל את הכל מחדש ולייחל לטוב ליבה של המזכירה מהמרכז לתרבות ההודית בדלת ליד, שאחרי שנתנה לילדים שלנו להעביר שם את הזמן, גם תיתן לנו להדפיס את המסמכים. לשמחתנו זה קרה, ואחרי עיכוב של כשעה הנחנו את המסמכים והדרכונים, בתוספת כמה מאות דולרים, לגורלם אצל הפקיד.

היום שלמחרת, באופן ספונטני, היה יום שיא מבחינה תרבותית. הוא התחיל בביקור של אייל עם שלושת הגדולים במוזיאון האתני והמשיך בערב במופע מיוחד במינו של תיאטרון בובות בתוך מים. המפעילים עומדים בבריכת מים, מוסתרים מאחורי מחצלות ובעזרת מקלות במבוק ארוכים מפעילים בובות שקופצות ושוחות בתוך המים, בשילוב זיקוקים, אש, "עשן" על המים ועוד הפתעות מלהיבות. כל זה מלווה במוסיקה חיה של קבוצת נגנים וזמרות שיושבים לצד הבריכה ומנגנים על מגוון כלי מיתר וכלי הקשה מיוחדים וייחודיים. ואת כל היופי הזה זכינו לראות מהשורה הראשונה, ממש ממרחק נגיעה. כולנו נהננו מאד והכתרנו את המופע כאחת החוויות המוצלחות בוייטנאם.

שוב בוקר עם שעון מעורר, כמו בימים האחרונים, ואנחנו על אוטובוס של שש שעות צפון-מערבה ולגובה לסאפה. אחת הנסיעות היותר נוחות בוייטנאם ובכלל. חמישים הדקות האחרונות של הנסיעה עוברות בטיפוס איטי ומפותל בתוך ההרים ולאט לאט נחשפים נופים יפים של צמחייה ירוקה וטרסות האורז הפרוסות על מדרונות ההרים. חמישים גוונים של ירוק. סאפה עצמה הרים סביב לה, יושבת על אגם קטן בתוך עמק בין גבעות. עכשיו אנחנו כבר בתחילתה של העונה הרטובה וכפי שהובטח לנו פה, יש לצפות לגשם יומיומי. אז הצטיידנו במטריות והתלבשנו בבגדים ארוכים כי כבר די קריר פה למעלה בגובה, אבל הערפל….בא והולך לפי מצב הרוח וכשהוא בא, הוא מתיישב על הקרקע, ממסך וסמיך, עד כדי כך שניתן לחוש בו ממש. צפויים לנו עוד כמה ימים בהרים, אז נקווה שהשמש תעשה איזה מהלך ולו לאיזה יום-יומיים. בכל זאת, עשינו פה דרך…

בתמונות למטה- העליונה צולמה לפני שיצאנו לסיבוב בעיר והשנייה צולמה כשחזרנו, מאותו חלון במלון.

אחרי שגרה של חמישה שבועות, לא קל להיות שוב בתקופת מעברים ולאו דווקא בגלל הנסיעות עצמן. התשתיות בוייטנאם בסך הכל טובות מאוד והדרכים עוברות בקלות יחסית. אבל הימים ארוכים, התיקים כבדים והלחות דביקה ומעיקה. צריך להסתגל לאוכל המקומי, למזג האויר, לחדר במלון או לדירה חדשה, שלא תמיד הכל שם זורם כמו שצריך (תרתי משמע) ולהתרגל לאנשים מסביב שחלקם מאוד חביבים ועוזרים וחלקם פחות סבלניים ופתוחים לזרים. הילדים עוברים את המעברים בגבורה, למרות שניכרת עליהם שבירת השגרה. וגם עלינו. טוב, עלי בעיקר. כבר למדנו במהלך ההורות שלנו בכלל ובחודשים האחרונים בפרט, שהאווירה תלויה בנו. שהתחושות של הילדים כלפי מישהו / משהו / מקום או אפילו מאכלים מסוימים מושפעים באופן ישיר וחד משמעי מהתגובות והרשמים שלנו. משפטים שאמרנו על דבר מסוים חוזרים ומהדהדים מפיהם של הילדים כאילו היו שלהם. מאחר שכך אנחנו עושים עבודת ריסון וויסות לא קטנה ולא תמיד פשוטה. לא כדי להסתיר מהילדים כעס או תסכול (אין דאגה, זה נעשה בגלוי אצלנו) אלא כדי לא להכתיב להם מה ואיך הם אמורים להרגיש בתוך הסיטואציה. שפחות ישפטו ויותר יחוו וירגישו בעצמם. אני כבר יודעת על עצמי שבימים עמוסים של מעברים ובעיקר כשמזג האויר מקשה מצידו, הרסן שלי קצת מתרופף. כשאני שומעת את עצמי בקול של ילדה בת 10 אני מעמידה את עצמי בחזרה במקום ובפרופורציות. אייל יותר טוב בזה ממני. גם כי יצר ההרפתקנות שבו מקטין את המכשולים שבדרך וגם כי יש לו יכולות משחק טובות יותר 😊.

 

דרקונים ואש ותימרות עשן

מעברים…