התחלנו באריזות. בהתחלה נארזו רק הדברים שהיו בתוך הארונות (משחקים, בגדי חורף), כך שזה עוד לא היה מורגש כלפי חוץ. הילדים עוד לא ממש קולטים מול מה הם עומדים ומה זה אומר, אבל כן מרגישים. הפרידות בגן בבוקר מלוות בבכי, מה שלא היה כבר הרבה זמן… הבת הגדולה חוזרת כל יום מבית ספר ומחפשת מה כבר חסר בבית. השינוי המשמעותי הראשון שראו, היה כשהספרים נעלמו מהמדפים… פתאום ריק.
וככל שהבית מתרוקן, הראש מתמלא. בעניין ההשכרה שעוד לא נסגר, במה לארוז קודם, בפרידות, במתנות פרידה, בתוכניות לחודש הקרוב בארץ, בארגזים ושקיות ובשלל בירוקרטיות. ומתחילה איזו תחושה כזאת משונה, שאני תופסת את עצמי מסתכלת על הדברים שקורים לידנו, כאילו מהצד. שיחות הורים של תחילת שנה שאני לא הולכת, אירועים שמתפרסמים, בתאריכים שכבר לא נהיה פה ועוד כאלה וכל מיני 'פעמים אחרונות' לתקופה הקרובה, שפתאום מחייבים אותנו להפנים שזה כבר קרוב. וההתרגשות…
והשילובים האלה שמרכיבים את המושג "התרגשות" שמבלבלים את הראש ואת הבטן- תחושת שחרור מלווה בדאגות, רגע של חיוך ורגע של דמעה, בטחון במהלך- מול חשש של אי הידיעה, הריחוק והניתוק מהמירוץ של השגרה- מול הגעגוע… כמו בשיר של שלמה ארצי ונורית גלרון, שמזדמזם לי בראש כבר כמה ימים "…קצת שמח קצת עצוב…". מוזמנים לזמזמם איתי 🙂