התחלנו בהכנות. הבית פורסם ביד 2 ולהפתעתנו יש ביקוש גדול משחשבנו לאזור ולקיבוץ. אייל דאג לכל החלק הבירוקראטי של החוזה והביטוחים למיניהם, וחתמנו. אז החלק הזה מאחורינו, והבית לרשותנו עד ה-1/10. אחר כך יתחילו חגים ואיתם השוטטות…
בינתיים אנחנו אוספים מגוון של תגובות מעניינות מאנשים בסביבתנו ששומעים על הנסיעה שלנו. רובן האמת תגובות מפרגנות ואוהדות, כמו "איזה כיף לכם" או "הייתי נוסעת עכשיו אם בעלי היה בעניין…" או למשל "אתם עושים מה שכולם חולמים עליו ולא מעזים". יש תגובות שמגבות ויחד עם זאת מתקשות לתפוס את הקונספט של הנסיעה שלנו "אה, קבלתם עבודה שם?… לא תעבדו? אז מה תעשו? חופש? מה, עם כל הילדים?….. ומה עם בית ספר?… ומה תעשו עם הבית?" ויש כאלה ששואלים פשוט ולעניין "תגידו, אתם השתגעתם?!" וכל התגובות נכונות, אבל לא על כולן יש לנו תשובות.
גם מנהל הקהילה בקיבוץ (שלא הכיר אותנו עד לפני שבוע כי הוא לא מפה) מתקשה לתפוס את מהות הנסיעה ובהתאם לתקנון, מבקש מאיתנו לתת דין וחשבון להנהלת הקיבוץ ופירוט סיבות במכתב מסודר. אחרי הכל אנחנו חברי קיבוץ שמעוניינים לצאת לשנת-(שנתיים-מי יודע) חופש מהקיבוץ ומה זה אם לא סיבה טובה להתכנס ולהצביע? אז אייל נבחר לייצג את המשפחה בהנהלת הקיבוץ ועכשיו אנחנו מחכים שהשבט יאמר את דברו. לא מאמינים שתהיה פה הדחה, הכי הרבה ישלחו אותנו לאיזה אי בודד…
ובמישור ההכנות בבית, כרגע ההתמקדות היא בגיבוי המחשב- מסמכים ותמונות. אחרי הטיול הראשון הארוך עם הילדים לתאילנד, לפני 6 שנים, הכרנו את לופה ומאז אנחנו איתם. הפלא הזה שמכווץ את האלבומים הכבדים והנפוחים לכדי ספר קל ונעים לדפדוף, קנה אותנו ומאז ככה נראים האלבומים שלנו. הבעיה היא שזה דורש זמן והשקעה, כי יש המון תמונות וצריך לברור מתוכן ולסדר (לא כמו פעם, שכל תמונה היתה מתוכננת ומבוקרת, כי היו רק 36 בפילם). כבר שלוש שנים שלא הדפסנו אלבומים (חוץ מאלבומי חתונה, זכרון או ימי הולדת) ועכשיו רוב העבודה היא לאסוף את כל התמונות שצולמו בזמן הזה, שנשמרו בתיקיות, מניידים שכבר אינם איתנו עוד, קצת מהמצלמה שגם היא בשלבי פרידה ולהתחיל לעשות סדר. במקביל גם לעשות גיבוי כללי לכל התמונות ולסדר אותן לפי חודשים ושנים… בקיצור- האמת שקשה לקצר את זה. זה ארוך ומייגע.
ואם כבר הזכרנו את סופה הקרב של המצלמה- תופעה מעניינת ואמיתית לגמרי של מוצרי החשמל שלנו, שפשוט שובקים חיים. גם המייבש, המדפסת, מסך המחשב, כנראה מתקשים לעכל את הבשורה שלא נזדקק להם עוד בקרוב, ומקדימים את קיצם. אולי לא היינו צריכים לדבר על זה לידם בשלב מוקדם כל כך 🙂
תמונה שפגשתי במהלך הגיבוי… הבת הגדולה (היום בת 10 כמעט) בביקור ראשון בתאילנד – מרץ 2008
ושכחת להזכיר בשלבי הפרידה "לבשר את זה שוב ושוב ושוב לחברות הילדות" עד שהן תפסקנה לקלל בכל פעם שתזכירי את נסיעתך מעוררת הקנאה.