עובר ושב

שבנו להודו. זה מצחיק שאני אומרת שבנו, למרות שהגענו למקום שעוד לא הינו בו מעולם, אבל התחושה היתה שאנחנו חוזרים למשהו מוכר ואהוב. אז יותר נכון- נחתנו בגואה. גואה היא המדינה הקטנה ביותר בהודו, פרוסה על קו החוף המערבי. הדת המורגשת פה היא הנצרות, שבימים אלה רוחשת ונרגשת לקראת יום הולדתו של ישו. בנר השמיני של חנוכה נזכרנו להדליק חנוכייה מאולתרת, שדלקה בהרמוניה לצד האורות והקישוטים של הכריסמס.

בימים הראשונים התמקמנו בבית שסידר לנו מבעוד מועד וינוד, בעל הבית שהיה לנו בנאגר בצפון. בעונה הקרה, כמו רוב העוסקים בתיירות בצפון הודו, הם יורדים דרומה לגואה. יש להם פה מסעדה, בחוף שנקרא Benaulim, הכוללת את כל אותם מטעמים שהכרנו ממסעדת הבית שלנו בנאגר. הבית ממוקם כ-500 מטר מהחוף, הליכה/רכיבה על הכביש, וזה המסלול שיצא לנו לעשות בשבוע הראשון. שכרנו טוסטוס, אופניים ונכנסנו לעניינים.

מייבשים דגים על הכביש לאורך הדרך

בעל הבית, סנטנה, עומל על קישוטים לחג.

החוף רחב וארוך, עד שאי אפשר לראות איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר והגלים רגועים יחסית. אחרי תקופה של כשמונה חודשים (מאז שעזבנו את תאילנד), של ערים והרים, מדרכות וכבישים, הגענו לים. מעולם לא הייתי 'ילדת ים' ואני לא ממהרת להיכנס לכל מקווה מים שנקרה בדרכי. אבל ים, הוא הרבה מעבר למים. הוא תחושת האינסוף, הוא צדפים על החוף, הוא מאפשר זמן לבד וביחד, הוא מקום לרוץ למרחקים ארוכים ולקפוץ כמה שרק רוצים. הוא טבע, יצירה וספורט, הוא ארגז חול אחד גדול. הוא שקיעות ושמים. הוא שֶׁקֶט. בקיצור- התגעגענו.

על אף שנחשפנו רק לקצה קצהם של החופים והאפשרויות, יש איזו תחושה כללית חיובית מאוד באוויר. אייל תמיד אומר שאני צריכה טווח מאוד מצומצם של הטמפרטורות כדי שיהיה לי נעים, אז ככה זה עכשיו בגואה וזה משפיע על כל ההתנהלות, לטובה. מזג האויר נעים כל כך- לא חם מדי, אין לחות מעיקה, ובשעות הערב והבוקר יש אפילו איזו קרירות נעימה. בנוסף, הכל מאוד נגיש ונח, כך שאין באמת סיבה לזוז מפה.

הבית כבר הוזמן מראש, ולפי מה שהצלחנו להבין מבעל הבית- דייג, איש עמל אמיתי, שבאמתחתו 6 עד 10 מלים באנגלית, שאחרי כל שתיים מהן נאמרת המילה already-  נותר לנו שבוע וקצת להיות בו עד שצריך לפנות. דרך אחות של חברה של חברה שמכירה משהי… נודע לנו על עוד דירה בחוף צפוני יותר, קרוב ל-Arambol, שפנויה לשבועיים. החלטנו ללכת על ההזדמנות ולהכיר עוד חוף או שניים במדינת גואה. תיאמנו עם החברה (דוברת עברית) שנגיע בשבת לבית של חברתה (דוברת גרמנית). חצי שעה אחרי שיצאנו, הבנו שהולכת להיות בעיה. המשפחה הישראלית, המתווכת, צריכה לתת לנו את המפתח לדירה של הגרמניות, אך רק עכשיו, בדרכנו, נודע לנו שהם בכלל לא יהיו בבית עד הלילה. אנחנו עם מונית מועמסת בשלל ציוד וילדים, אמורים להגיע בעוד שעה וחצי לדירה שאין לנו מושג איפה היא ממוקמת, וגם לו ידענו- אין לנו את המפתח בשבילה. המשפחה הישראלית היתה בלתי זמינה באותו יום, ואנחנו מגיעים אל היעד ולא יודעים מה לעשות. מחכים למוצא ווטסאפ, התיישבנו בבית קפה ושילמנו למונית שתחכה בינתיים עם התיקים המועמסים. כך עברו להן שעתיים, וכשלא שמענו שום בשורה, לקחנו שני חדרים במלון ליד והתמקמנו ללילה. למחרת בבוקר הצלחנו ליצור קשר עם המשפחה הישראלית, שלא ממש היתה מודעת לגודל הטירטור שלנו בערב הקודם. הגענו אל הדירה, נפלנו שדודים לשנ"צ, קמנו אחה"צ והתארגנו לים, להכרות ראשונית עם האזור. או אז, הגיע בעל הדירה. אנחנו בתמימותנו לא חשבנו שהסאבלט שלנו בעייתי, אך מסתבר שזה לא מקובל על הבחור ושהשוכרות לא יידעו אותו על העניין. בהתחלה הוא השתעל קצת ואמר שנפנה את הדירה. ואז הוא התחמם קצת והודיע שהוא רוצה צילום של הדרכונים, ואז הוא התחמם ממש והכריז שאנחנו צריכים לתת לו עוד כסף. תוך כדי שהשוכרת הגרמניה מנסה להסדיר מולו את העניין טלפונית, אנחנו החלטנו שההרפתקה הזאת מיצתה את עצמה, התחלנו לארוז חפצנו ויצאנו לדרכנו חזרה לבנאולים, לאותה הדירה שטרם הספיקה להתפס. עם תחושת פספוס קלה, קצת פחות רופים ששולמו בעיקר עבור נהגי מוניות, אך עם שמחה לחזור למקום מוכר ונח. כדי להרגיש בבית אחרי התיזוז הזה, יצאנו לסיבוב קניות בסופר ובשוק ומלאנו את הבית בכלים, ירקות ושאר דברי מתיקה.

פאטימה סוגרת לנו את הפינה של ארוחת הערב, עם סמוסות, המבורגרים ועוד, בדרך הביתה.

מהתרשמות ראשונית על גואה, אפשר לחשוב שהרוסים עשו לפה עלייה יותר משמעותית מלארץ ישראל. כל השלטים פה ברוסית, התיירים פונים אלינו ברוסית, ולא מפתיע לשמוע הודי מקומי מדבר רוסית שוטפת. החוף פה מלא משפחות, חלק בחופשה קצרת טווח וחלק באות להעביר פה את תקופת החורף הקר בארצן.

כרגע אנחנו בתחילת סמסטר שלישי לשנה זו, נכנסים בשמחה לאוירת הקיץ, בחזרה אל האוכל ההודי המשובח רווי הטעמים והצבעים, הפירות הטרופיים, פירות הים והפרות בים.