"גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו…" טוב, אולי לא הייתי קוראת לזה עצב, אלא- דכאון זמני שנובע כתוצאה משהייה ממושכת במבנה סגור עם האנשים העונים לכינוי "האהובים עלייך", רק שאת לא זוכרת איך ולמה הם זכו לכינוי הזה.
יום אחד הגשם פשוט התחיל לרדת ולא פסק. וכשאני כותבת לא פסק, הכוונה לגשם שיורד בלי הפסקה. לעתים רק מטפטף, לעתים מבול כזה ששוטף וסוחף ויוצר נחלים ומכיל בתוכו את כל מכסת המים של חודש חורף ישראלי. לעתים הוא בא גם עם רוח ורעמים ואז אפילו מתגנבת איזו צינה שבאמת מזכירה קצת חורף (או לפחות סתיו). ואולי הצינה מקורה בזה שחשבתם לרגע שהאפור הבהיר בשמים הוא תכלת (כי חלף כבר די הרבה זמן מאז שהתכלת הראה את עצמו), לבשתם בגדי ים ואפילו נמרחתם באולטראסול (!?!), קפצתם לבריכה ואז במקום שתצא איזו קרן שמש לפנק ולחמם, שוב התחיל להתחזק הגשם. בקיצור, אם עד עכשיו חשבנו לעצמנו שחמקנו משיאה של העונה הגשומה, אז לא.
אבל אז התחיל המירוץ. מסתבר שאין באמת זמן. מסתבר שיש הרבה יותר מדי בירוקרטיה בבואך להיפרד מישראל, לתקופה. החודש הזה הלך והפך לצוואר בקבוק ולמרוץ נגד הזמן. 