הימים בסאפה עברו ברטיבות מתמדת מלווה בלחות גבוהה. כל טיפת גשם שנספגה בבגד או נעל נשארה שם עד לכתנו. חיכינו לשמש וכשהיא לא באה, החלטנו לבוא אליה. יצאנו ליום טיול "באזור"- מרחק של כשעתיים וחצי נסיעה לעיירה שמתקבצים אליה אנשי הכפרים השונים בכל יום ראשון ועורכים שוק גדול של אוכל ועבודות יד למיניהן. בדרך גם עברנו במעבר הגבול עם סין ונופפנו לסינים לשלום.
זה מכבר חגגנו חודשיים מאז צאתנו לדרך ואפשר לומר שאנחנו כבר יודעים להצביע על כמה מההבדלים בין חופש לנופש (אבל על כך בפעם אחרת). לרגל האירוע, נדרשנו להגיע למשרד ההגירה הקרוב למקום מגורינו ולבקש הארכה של חודש לויזה. כיוון שהוצאנו ויזה לחודשיים מבעוד מועד בשגרירות תאילנד, יכולנו להאריך לשלושה חודשים בקפיצה פשוטה לכאורה למשרד ההגירה בקו-סמוי.
הפרקטיקה התבררה כמורכבת יותר מהתיאוריה. כל העסק התחיל להסתבך כשגשמי המונסון שבו להכות מספר ימים לפני מועד פקיעת הויזה, והלכו והתחזקו לקראת היום המיוחל. אותו יום למעשה סימן את שיאם של הגשמים. בקו-פנגן נוצרו אגמים ונהרות יש מאין, כבישים נשברו או נחסמו ממפולות וידענו שגם בקו-סמוי ישנם שיבושי תנועה קשים. כמו כן, תנועת המעבורות שובשה ובכל מקרה, מאד רצינו להימנע מלגרור ארבעה ילדים במונית- מעבורת- מונית- משרד-הגירה- מונית- מעבורת- מונית בתוך הטירוף הזה.
