סוף מסלול אוגוסט 17'

פתאום נגמר אוגוסט. אז איך היה החודש שהיה…? אם אני אגיד מושלם זה לא יהיה מוגזם. החל מהדברים שכלל לא בשליטתנו, כמו מזג האוויר ועד הפרט האחרון. לטובת מי שלא היה איתנו בפרקים הקודמים, בראשון לחודש נחתו פה אחי הבכור, אשתו (שהיא למעשה כבר אחותי) וארבעת ילדיהם, והתמקמנו יחד במקום הכי טוב שיכולנו לדמיין: בצפון הודו, בכפר Naggar, בוילת אירוח מדהימה.

במשך החודש הזה גילינו אינסוף שבילים ביער סביבנו ובתוך הכפר עצמו. סדרנו לנו שגרה נינוחה, בה הילדים מתווכחים מי קם ראשון וההורים מתחרים מי קם אחרון. הבוקר מתחיל בביקור במכולת ובמאפייה, אחר כך ממשיכים לירקנית הנחמדה, שתמיד מקבלת את פנינו בחיוך. מכינים דייסת קוואקר לבוקר או טוסטים. הילדים משחקים בבית או בחוץ, עוד טיול ביער בהרים שמקיפים את הכפר, ארוחת בוהוריים, סרט בצהרים (צריך רגע של שקט להחליף איזו מילה, בכל זאת- לא התראינו תשעה חודשים), עוד טיול בכפר או ביער או סתם בסביבת הבית הקרובה, בערב מסעדה או בישולים, ובלילה- למון-ג'ינג'ר-הני תחת כיפת השמים. פשוט להיות. כי באמת לא צריך יותר.

באחד השבועות התפצלנו- האבות והרביעייה הבוגרת יצאו ליומיים טרק בעמק פרוואטי, עם לינה בקירגנגה ורחצה במעיינות החמים בלב הטבע שם. אנחנו האמהות נשארנו עם הרביעייה הצעירה ושוטטנו להנאתנו בשבילי הכפר. כולם חזרו מרוצים, מלאי חוויות ואבנים מנצנצות בכיסים.

הכפר נאגר טומן בחובו אוצרות בכל סמטה ומשעול. בדרך אחת אפשר להגיע למקדש שכבר למעלה משנה עומלים על העיטורים המגולפים שלו, בעבודת יד מהפנטת. אם ממשיכים בדרך זו יכולים להגיע לטירה של נאגר, שנבנתה לפני כ-600 שנה כשהיתה נאגר בירת קולו. בעיקול נוסף של הכביש, ליד מטע תפוחים נעמדנו משתאים אל מול עץ ממשפחת המחטניים, אולי ארז כלשהו, עם גזע שאי אפשר להתעלם ממנו, כמו גם מהצמרת. השכן מהמטע אמר לנו שגילו מוערך בכ-500 שנים. על הדרך גם פגשנו קבוצה של סטודנטים לעיצוב מבנגלור, שבאו ללמוד אריגה בסגנון המיוחד לנאגר בביתה של המורה. כל מיני מלאכות "של פעם" בשבילנו, הן שגרת חייהם של התושבים פה. מכל דרך "ראשית" עולות או יורדות מדרגות שמובילות לדרכים פנימיות בין הבתים, לאורך הנחל החוצה את הכפר בדרכו לנהר הביאס. כל כך כיף פשוט ללכת בעוד דרך ובעוד מדרגות, לתעות ולגלות. בשניים מימי ההולדת שנחגגו פה בחודש הזה (מתוך שלושה), ניצלנו את השבילים המוכרים והפחות מוכרים לטובת משחקי "חפש ת'מטמון" ו"סימני דרך". אייל קבל כמה מבטים תוהים כשסימן את החצים ובאחד המקומות הבחור מהמכולת ליד "עזר" לנו למצוא את הפתק. לא נשאר לנו אלא להודות לו 🙂 .

זה בשביל החלון, לא בשביל ישו.

גג הבית נמצא בשימוש יומיומי- תליית כביסה, גינה, ייבוש של מיני קטניות וירקות ועוד.

"איספו חומרים מהטבע וצרו מנדלה משותפת". עמדו במשימה.

בימים יפים אפשר לראות את שתי הפסגות המושלגות, שמתנשאות לגובה של כמעט 7,000 מ'.

קשה להמחיש בתמונה את העצמה של העץ הזה, אבל הייתי חייבת לנסות.

מה שכמעט אין בכפר זה תיירים. פה ושם אפשר למצוא תיירים אירופאיים, אך ישראלים כמעט ולא. מדי פעם מגיעה איזו משפחה או זוג מבוגר למלון שלנו. בסך הכל כפר מאוד שלו ורגוע. חוץ משמונה ילדים שמפרים את השקט. והתופים של החגיגות שדופקים מבוקר עד ערב בתהלוכות ברחבי הכפר. מסתבר שהגענו בחודש מאוד חגיגי וכל כמה ימים נערכה סעודה המונית, כל פעם במקדש אחר בכפר. פעם אחת אפילו הצטרפנו לארוחה. מפעל אנושי של צ'פאטי (המוכר יותר בשם 'פיתה על הטאבון') וסירי ענק, דואגים להשביע את רעבונו של כל בן כפר או זר שנקלע למקום.

על אף הניסיון שלי להדחיק- ואני טובה בזה בדרך כלל, צריך להפרד. החודש הזה התחיל הכי טוב שלו ולאט לאט הגביר, מילא אותנו בכל טוב ועבר כל כך מהר…. לא להאמין שהוא כבר מאחורינו! הפרידה לא קלה ואפילו קשה. טוב לנו בחיק המשפחה הגרעינית והחוויות האינטנסיביות והיומיומיות בטיול, לצד הזמינות של הווטסאפ מאוד מקלות על הגעגועים. אך כשהקרבה הופכת ממשית ושגרתית, קשה לוותר עליה. פתאום כשהיא איננה, יש הרגשה כאילו משהו חסר… אייל כל הזמן מתעודד ומעודד בכך שהביקורים האלה כל כך מוצלחים כי הם מאפשרים לא סתם זמן איכות, אלא ממש זמן ואיכות. מבלים יחד פי כמה וכמה מהזמן שהיה לנו בארץ, בשגרה ואפילו בחופשות משותפות ובלי מטלות וטרדות יומיומיות ברקע. אנחנו זוכים לכל תשומת הלב בזמן השיא של מי שמבקר ומרגישים לגמרי ברי מזל עם כל ביקור כזה. רק הבעיה שזה תמיד מרגיש קצר מדי… בשלב החיבוקים והדמעות, בעלת המקום- בלגית שנשואה להודי, ספרה לי שבהודו בני דודים גדלים כמו אחים והדודה מתייחסת לאחייניה כאילו היו ילדיה שלה. אני יכולה לומר שעוד בארץ זה היה ככה, כשגרנו דלת מול דלת והילדים (בעיקר שלנו) לא ממש ידעו איפה נגמר בית אחד ומתחיל השני, ופה בכלל, הקשר התהדק והתעצם. כנראה שיש לנו איזה גן הודי חבוי בדם 🙂 .

השקט שנשאר… (מי חשב פעם שרעש של ארבעה ילדים קולניים ייחשב שקט??)

נוהל שנוה"ל

פתחנו את שנת הלימודים. צויידנו בשלל חוברות עבודה לשנה הקרובה ועכשיו רק צריך להפטר מהן… מאחר שאנחנו כבר בתחושת בית אמיתית, החלטנו להשאר פה גם את חודש ספטמבר ולנצל את הזמן ללו"ז לימודים. החזרה לשולחן (או יותר נכון לשטיח/ספה/מיטה) הלימודים אחרי הפוגה ארוכה, לא פשוטה. עיקר הקושי הוא לא רמת החומר עצמו, אלא הריכוז של הילדים עצמם. אני משערת שבמהלך החודש הקרוב זה ישתפר, אבל בינתיים משימות של חצי יום נמרחות עד אחר הצהרים. אני מדמיינת את בני גילו של בן ה-6 שלנו עולים על האוטובוס בדרכם לבית הספר, יושבים בכתה ליד שולחן ולא ממש מצליחה לדמיין אותו ביניהם. היום בין דף בחשבון לתרגול האות ד' בכתב עגול, הוא גילף ענפי ערבה שמצא בטיול עם אייל כדי להכין קשתות וחצים. ברור לי שבמידה ויידרש לכך הוא ישב 45 דקות בכתה בהצלחה, אך מודה על ההזדמנות והאפשרות לתת לו לרכוש את הידע בדרך פחות פרונטלית ויותר טבעית, גם בקצב וגם בסביבה.

מתוך: "ילד על מדרגות העולם" / פאדל עלי (תרגום יהודה אטלס ויונה טפר)