יצירה בדרך

אני לא מורה לאומנות, בהכשרתי אני מורה וגננת לחינוך מיוחד, אבל מאוד מאמינה בחשיבות של היצירתיות אצל ילדים, לתת לה מקום וללמוד דרכה על הילד.

אנחנו מטיילים כמעט 20 חודשים בדרום מזרח אסיה עם ארבעה ילדים (11, 8.5, 6.5, 5). במשך המסע שלנו היו תקופות של בית (התמקמות) ותקופות של תזוזות אינטנסיביות יותר. בכל הזמן היו לכל ילד בין היתר בתיקו, קלמר עם עפרונות צבעוניים, גירים וטושים, מדבקות ומחברת ציור.

בתזוזות היצירה קבלה זמן ומקום פחות מוגדרים ויותר ספונטניים ומבוססים על המגוון שיש להם בתיק או על דברים שנמצאו בדרך (משחק עם מקל ואבן ברחוב בעיר גבול נפאלית בזמן שאנחנו מנסים לעשות כרטיס מקומי לטלפון, משחק עם חול רטוב על גדת הגנגס, ועוד).

דיוקן של מלך תאילנד הקודם, עשוי מאינספור תמונות קטנות מעברו, במוזיאון לאמנות בבנגקוק.

ציורי מדרכה בכניסה לבתים בחג ה- Deepawali בנפאל, לכבוד האלה לאקסמי (אלת הבריאות והכסף) כדי שתמצא את הדרך לתוך הבית.

וכמובן חוף הים- ארגז החול האינסופי, במרחב ובזמן…

בזמנים של 'בית' ניסיתי ליצור פינת עבודה מסודרת יותר ונגישה. אספנו קופסאות קרטון שהילדים יוכלו לבנות, לגזור, להדביק ולחבר. הוצאתי את הגירים שהיו לנו, דבק סטיק, נייר דבק ומספריים שיהיו זמינים להם. בימים כאלה גם יכולתי להגיש להם חומרים אחרים כמו צבעי מים, גואש, דבק וקטניות, בצק צבעוני, תבניות ביצים, ציור על מלח, חוטי צמר, הכנת לוכדי חלומות וצמידים ועוד כל מיני חומרים ופעילויות יותר מונחות ומתוכננות.

מציירים עם דבק נוזלי, מפזרים עליו מלח (כמו הטכניקה עם החול) ומחכים. כשמתייבש צובעים עם צבעי מים (עם הרבה מים על המכחול) ונותנים למלח לספוג את המים ולפזר אותו באקראיות. המלח יוצר טקסטורה ונצנוץ. צריך להתכונן "לויתורים" כי הצבע עלול להתפשט מעבר לאזור שרצינו… אבל ככה גם פתאום יכולים להיווצר ענפים לעץ שציירנו…

תוך כדי תנועה, התחלתי לעקוב אחרי קבוצת הפייסבוק של נונה ונחשפתי לגישה של רג'יו אמיליה. ניסיתי יותר להתאים את ההגשה לגישה ושאבתי רעיונות והשראה וגם גיליתי על עצמי שמשהו בטבע שלי מתחבר מאוד לגישה, כשכל מיני תכנים שעלו כבר היו כאילו מוכרים לי ומיושמים על ידי. כיוון שאין לי את הידע של מורה לאומנות, פשוט הייתי נוכחת, קצת איתם, קצת מהצד.

בכל מקום בלטה הספונטניות והיצירתיות שלהם. באמת שרק צריך להגיש והם ידעו כבר מה לעשות. ולפעמים- אפילו לא צריך להגיש… הם מוצאים לבד! מאחורי הבית שאנחנו נמצאים בו עכשיו בצפון הודו יש סככה שמשמשת מחסן עצים ושאריות חפצים. בעוד אני מתכננת איזו פעילות לעשות ואיזה חומרים מסקרנים לתת להם, הם מצאו שם שאריות קרשים וכמה מסמרים, והחלו לחרוט עליהם. הוביל את הפעילות בן ה-8.5 ואחריו הצטרפו מיד בן ה-6.5 ובת ה-5.

הם עבדו על זה כל כך ברצינות ובריכוז, שזה היה ממש יפה לראות. לאחר כמה ימים הם (שוב, ביזמתם) צבעו את הציורים שחרטו, בגיריי פנדה. היום גיליתי בסככת המחסן ערימה שכנראה השאיר השרברב וחיכיתי לראות מתי זה יקרה… לא עבר הרבה זמן וכבר הם ישבו וניסו להבריג, לחבר וליצור מכונות חדשות.

בנוסף יש בהימלאיה אבני קוורץ מבריקות שכשהן מתפוררות, האדמה תחתיהן נראית כאילו מישהו פיזר עליה נצנצים וגם האבנים עצמן נוצצות ומזכירות קריסטלים. בקיצור, קשה להתעלם מהן. הילדים התחילו לאסוף להם אבנים בטיולים פה ביער, ובהשראת חנות קריסטלים בכפר (כאלה שחוצבים ומוצאים במערות בהרים), החלו במלאכת חציבה וסיתות אבנים. בהמשך הם גם לקחו שרף מהעצים המחטניים שבסביבתנו והשתמשו בו כדבק לחבר את האבנים. גם פה לא היה לנו שום חלק של הנחייה או רעיון, אלא רק חלוקת שקיות בד (אין פה ניילון) לאיסוף האבנים.

במשך הטיול תעדתי את היצירה יותר בתמונות ופחות במלים, אבל כן הצלחתי לעקוב אחרי כל מיני התפתחויות אצלם. למשל הבן בן ה-6.5 היה עסוק בתקופה הראשונה יותר בתחום החשבון שמאוד עניין אותו ונמנע קצת מהציור, אליו חזר רק לעתים מועטות שלוו בסרגלים ומדידות. אחרי שנה בערך קבלנו מחברים שפגשנו גיריי פנדה חדשים ופתאום הוא גילה מחדש את הציור. הוא צייר את ליל המטאורים שראינו והרגיש שהוא יכול ממש לצייר את התנועה של הכוכב בעזרת המריחה. מאז הוא כבר הרבה יותר מיודד עם הציור וניגש מבחירה ובשמחה.

גרסה נוספת של ציור המטאורים, לאחר תחושת ההצלחה מהציור הראשון.

אפילו על המחבת הוא מצייר…

הבת בת ה-5 גילתה את האותיות (באנגלית ובעברית) וחותמת את שמה על כל ציור. בהתחלה היא היתה עסוקה מאוד בחוברות צביעה שקבלה והשתפרה בזה מאוד ולאט לאט נפתחה גם לציור החופשי. היא עסוקה בדמויות, פרחים, שמש ושמים, אך פותחת לעצמה מדי פעם צוהר לאובייקטים חדשים שעוד לא ציירה ותגליות חדשות של חומרים, כמו ערבוב צבעים. בעצם רוב הפעילויות המתוכננות יותר היו מותאמות לגילה, בזמן שהאחים שלה עסקו בחובות לימודיות.

הבן בן ה-8.5 מגלה יצירתיות שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. הוא מאוד אתלטי ופעיל פיזית ולא נמשך לציור (גם לא נמנע) ולכן גם לא פיתח אותו מאוד. אך הרעיונות שלו והרצון לגלות בעצמו את התכונות של חומרים ואת האפשרויות הטמונות בהם, מאוד בולט לי. הוא סקרן מטבעו ופשוט מוצא לעצמו עניין בכל דבר וגם ביצירה. לא זוכרת מתי שמעתי אותו אומר "משעמם לי".

בעזרת המדבקות שלו החל לצייר (לגמרי ביוזמתו וברעיונו) כשהן מכסות שטח ואז הוריד אותן. כשראה שיוצא משהו מעניין, החל לשכלל את צורת המדבקות. 

הבת הגדולה בת ה-11 התעניינה מאוד בציור לפני שיצאנו ומצידנו אפשרנו לה להעמיק בזה- אם זה בסוגים שונים של עפרונות רישום שקנינו לה או סרטוני יוטיוב ללימוד טכניקות ספציפיות שעניינו אותה, אך היא יותר התעמקה בעיטורים כמו בציורי החינה ומנדלות ופחות בסוג הציור שעסקה בו קודם. היא עדיין מאוד נהנית מציור במכחול ומוצאת רעיונות מעניינים ליצירה, אך יותר מחפשת 'אטרקציות' ביצירה בסגנון "five minutes craft" ודומיהם.

באופן כללי ראיתי שהם נהנים ליצור בנוכחותי, גם אם אני לא יוצרת. כשאני יוצרת או מציירת לצידם (ואני לא ציירת גדולה), הם ישר אומרים "אמא מציירת הכי יפה", אבל לא בצורה שעוצרת בעדם מלנסות. להיפך, ציור ספונטני, אפילו 'קשקוש' שלי הם ינסו לחקות וגם אם יגידו "שלך יצא יותר יפה" הם ישמחו עדיין לגלות את יכולותיהם.

בעוד פחות מחודש אנחנו חוזרים לבית שלנו בקיבוץ, הילדים יחזרו למסגרות הלימוד הקונבנציונאליות ואני כבר מנסה לתכנן לי בראש איפה ואיך ליצור פינות עבודה ויצירה עבורם, בבית ובחוץ, שישמרו קצת מהסקרנות וההתפתחות הטבעית, ויאפשרו מקום שבו הידיים רשאיות ומוזמנות ליישם את מה שהראש אפילו לא ידע שהוא חושב…