סוף עונת התפוחים

נפרדים מנאגר. אילולא אילוצי הויזה, כנראה שהינו מחכים עד שהקור יכניע אותנו, ונשארים פה עוד חודש-חודשיים. נעים לנו פה. השקט, הבית, המטבח, האויר, האנשים. אני משערת שיש לזה גם קשר לעובדה שפה היה לנו המפגש והחודש המשפחתי, שהשאיר טעם של שלמות באויר.

הגענו לכפר לפני חודשיים, כשכל עצי התפוחים היו כבדים מעומס הפירות. התגעגעתי לתפוחים. יש פה במזרח פירות טרופיים זמינים, זולים וטעימים ואנחנו אוהבים גם לטעום ולגלות מדי פעם פרי חדש ולא מוכר. אבל התפוח… בשבילי הוא מאז ומתמיד חלק מהיום יום. בהריונות הוא החליף לי את הקפה של הבוקר, והוא תמיד היה המענה שלי לחשק במשהו מתוק. אז עם כל הכבוד לאננס, למנגו ולשכמותם, לתפוח יש מקום של כבוד אצלי בדם, וכבר הרבה זמן שהייתי בספירה נמוכה של כדוריות זהובות, אדומות, ירוקות ופינק-לידייות. עד שהגענו לצפון הודו. לאן שלא הושטנו יד, נפל לתוכה תפוח כפרי בשל. עברנו ברחוב ואנשים שלא הכרנו הגישו לנו תפוחים לדרך, המנקות של הבית היו משאירות לנו ערימת תפוחים על השיש והירקן צ'יפר אותנו מדי פעם בשקית מלאה בתפוחים. אז כשהגנים והסביבה משתפים פעולה, אין פלא שגם הבת הקטנה הפכה למכורה…

ואז התחיל הקטיף. כל מבנה מקורה הפך לבית אריזה, סככות נפרשו ומתחתם נאספו ארגזים מלאי פרי. פועלים סוחבים ארגזים על הגב, רכבים עמוסים בתפוחים מובילים הלוך וחזור, והעצים מתרוקנים לאט לאט. בכל טיול אנחנו עוקבים אחרי מצב העצים ומשווים את הטעם של האורגני והמטעים, וכשמתעורר חשק למשהו מתוק, יוצאים, מושיטים יד וקוטפים היישר מהעץ הקרוב לבית מגורינו.

ועכשיו נגמרה העונה. בעוד כמה ימים נפרד מהכפר הזה. יש לו ולכפרים מסביבו קצב מיוחד. התיירות פה מאוד סמלית וקל לראות את ההתנהלות האותנטית של הכפר ושל האנשים בו. יש פה רוגע כזה, שמי שחי במירוץ המטורף של השגרה המערבית, ממש מתקשה לתפוס. בשעות אחר הצהרים אפשר לראות את אנשי הכפר מתאספים באחד האזורים המרכזיים, משחקים קלפים או כדור-עף, קוראים עיתון ושותים צ'אי ביחד. כאילו אין להם ארוחת ערב להכין, ילדים להעסיק, שיעורי בית, סידורים ושאר מטלות שמתחילות מיד כשחוזרים מהעבודה. כל כך משמח לראות שיש עוד מקומות כאלה. זה לא מותיר לך ברירה, אלא להכנס לקצב הזה. וקצב, כמו השגרה, זה משהו שמתרגלים אליו ולא פשוט לשנות. אפילו במסע שכזה, ואולי בעיקר במסע שכזה, נטול שגרה ביסודו. הינו שלושה חודשים כמעט בצפון הודו וזה נראה לי כל כך קצר, שאני כבר רוצה לחזור לפה עוד לפני שעזבנו.

אחר הצהרים בכפר רומסו

הכי כיף לשבת לצד הדרך ולסרוג

ממש לפני סיום, הספקנו לקחת חלק בפסטיבל Dussehra לכבוד האל רמה, שמייצג את נצחון הטוב על הרשע. זוכרים פעם, כשהיינו עולים לרגל? אז משהו בסגנון הזה, שמזכיר באיזשהו אופן את מירוץ הלפיד משולב עם מסע אלונקות. שיירות שיוצאות מהמקדשים בכפרים מסביב, הנושאות על כתפיהן את האלים השונים על גבי כסא מלכות שכזה. כל השיירות האלה מלוות, איך לא- בתופים וחצוצרות, ומגיעות בסופו של דבר לעיר Kulu, שם נערך טקס רב משתתפים. היה מרשים והומה.

בעוד כשבוע נחצה את הגבול לנפאל, אחרי תחנה קצרה ברישיקש. כמו כל פרק חדש במסע, גם כאן יש שילוב של התרגשות וחששות לקראת הלא נודע ושאלות שעולות לגבי הדרך, מזג האויר ובכלל… אייל ואני כבר הינו בנפאל וזוכרים לטובה את האנשים, הנופים והאוירה. אבל הינו ילדים וזה היה מזמן. נקווה שהרושם הראשוני שיש לנו מנפאל ימשיך להתממש גם בפעם הזאת.