באנו בשביל ההימלאיה, נשארנו בגלל הלימודים. התמקמנו בפוקרה. יותר נכון, באיזור של העיר שנקרא Lake Side, שכשמו כן הוא- יושב על שפת האגם Phewa. זאת לא באמת העיר, אלא איזור התיירים, עם רחוב אחד רחב ומרכזי, שממנו יוצאים רחובות קטנים יותר וכולם עמוסי מלונות. קשה למצוא פה בתים מקומיים אותנטיים, אלא בעיקר מלונות וחנויות ואתרי בנייה, שיהפכו גם הם ביום מן הימים למלונות או חנויות.
מסתבר שעברה שנה מאז ארזנו את עצמנו ויצאנו לשוטט. משום מה, יש תחושה של צורך לסכם את פרק הזמן הזה, על אף שמבחינתנו המסע עוד בעיצומו, ובשאיפה (אולי יומרנית, משהו) שבכלל בחיתוליו.
אי שם, בשגרה ההיא, אייל עקב אחרי כמה משפחות מטיילות ומדי פעם גם אני הצצתי על איזה פוסט, אבל שום דבר לא יכול היה באמת להכין אותנו לדבר האמיתי. אפילו שנכנסנו לזה בצורה הכי טבעית שאפשר, אי אפשר היה לדעת איך ולאן זה יתגלגל. ככה זה כשכל האפשרויות אפשריות.
אנחנו כבר שבועיים בפוקרה. חזרנו לציויליזציה. יש פה הכל מהכל, אבל כבר לא כל כך בזול. טוב, ביחס לארץ ברור שזה זול, ואפילו מאוד, אבל ביחס לשכנה ההודית, נפאל בכלל (ופוקרה בפרט), התייקרה מאז שעזבנו אותה לפני 12 שנה. הרחוב הראשי של פוקרה עם המדרכות הרחבות לצידו, הוא כנראה הנקי ביותר שפגשנו בזמן האחרון. תוסיפו לזה את הטיילת על האגם, ובימים עם ראות טובה גם פסגות לבנות ברקע, והרי לכם עיירת טרקרים שלא נופלת מדומותיה באירופה.
