הילדים כבר שלושה וחצי חודשים לא חלק ממסגרת חינוכית כלשהי, זמן שמאפשר לנו להתחיל ולגבש תובנות ראשונות על לימודים מחוץ למסגרת, ואולי בעצם לראות את השפעותיה של מערכת החינוך דווקא עכשיו כשהיא לא חלק מסדר היום.
חודש: ינואר 2017
ויה דולו-ויזה
זה מכבר חגגנו חודשיים מאז צאתנו לדרך ואפשר לומר שאנחנו כבר יודעים להצביע על כמה מההבדלים בין חופש לנופש (אבל על כך בפעם אחרת). לרגל האירוע, נדרשנו להגיע למשרד ההגירה הקרוב למקום מגורינו ולבקש הארכה של חודש לויזה. כיוון שהוצאנו ויזה לחודשיים מבעוד מועד בשגרירות תאילנד, יכולנו להאריך לשלושה חודשים בקפיצה פשוטה לכאורה למשרד ההגירה בקו-סמוי.
הפרקטיקה התבררה כמורכבת יותר מהתיאוריה. כל העסק התחיל להסתבך כשגשמי המונסון שבו להכות מספר ימים לפני מועד פקיעת הויזה, והלכו והתחזקו לקראת היום המיוחל. אותו יום למעשה סימן את שיאם של הגשמים. בקו-פנגן נוצרו אגמים ונהרות יש מאין, כבישים נשברו או נחסמו ממפולות וידענו שגם בקו-סמוי ישנם שיבושי תנועה קשים. כמו כן, תנועת המעבורות שובשה ובכל מקרה, מאד רצינו להימנע מלגרור ארבעה ילדים במונית- מעבורת- מונית- משרד-הגירה- מונית- מעבורת- מונית בתוך הטירוף הזה.
צפה לי מיום ליום
תמיד אהבתי לצוף. די מהר גיליתי את הטכניקה הזאת, שמאפשרת לי להרגיש את המים אבל להשאר גם קצת בחוץ. להסתכל על השמים, על העננים שזזים שם למעלה, ולתת לגלים להוביל אותי מלמטה. יש בזה משהו מאוד מרגיע, עד כדי כך שכשמתמסרים לזה ומכניסים גם את האוזניים למים ומפחיתים ברגע את רעשי הסביבה ("הוא לקח לי את הכדור!" "היא התיזה עלי!"), אפשר אפילו להתנתק לכמה שניות מהכל ורק לנשום ולצוף.
