הגענו לבירה Ciudad De Mexico.
כשתכננו את המסלול מהארץ, רק נעצנו כמה נקודות במפה, לפי יודעי דבר שאמרו שהיה שם שמח לפני שהגענו. מקסיקו סיטי היתה אחת הנקודות, אבל בניגוד לנקודות אחרות, היא באה עם הסתייגות קלה… "תלכו, אבל לא להסתובב בלילה…" "כדאי להיות בה, אבל לא במקומות האלה…." בקיצור- החומרים שמהם עשויות התרעות והרתעות. לא מה שאני צריכה לשמוע.
החזרנו את האוטו בשדה התעופה בקנקון (Cancun). הכל עבר ממש חלק, גם החזרת האוטו, גם הטיסה, גם הנחיתה ואפילו המונית (חברה אחת, מחיר אחד, הכל מאוד הוגן וברור) שלקחה אותנו לדירה. קמנו בבוקר לסצינה מהסרט 'קוקו', הרחוב שלנו מלא בדגלים הצבעוניים שמשתלבים עם הכחול של השמים והצבעים של קירות הבתים.
בתום שבוע של רביצה, החלטנו שיהיה נחמד קצת לזוז. שכרנו קיה סורנטו שבעה מקומות. כשחיפשנו לקנות רכב בארץ, זה היה הרכב שרצינו, אבל אי אפשר היה למצוא… אז הגענו עד מקסיקו כדי לבלות איתו שבוע. בפעם הראשונה שבדקנו אם כל המזוודות נכנסות אליו, זה היה כשחזרנו מאוחר מהאי קוזומל והגענו באיחור לסוכנות השכרת רכב (Alamo). העובדת שם היתה במתח לראות אם אייל יצליח להנדס את כל המזוודות פנימה, וכשהצליח, מרוב התרגשות, מחאה כפיים! שמחים איתה ובשבילנו, עמדנו ברחוב והצטרפנו למחיאות כפיים :).
ושוב יצאנו לדרך.
קצרה יותר, מדודה יותר, אחרת, אבל דרך. פנייה הצידה לרגע מהדרך הנוחה והבטוחה של השגרה.
הפעם החלטנו לצאת ליבשת חדשה שמביאה איתה שפה שונה, אנשים אחרים וטעמים חדשים. זה לא היה קל (בעיקר בשבילי) לוותר על המוכר, הנעים והטעים של המזרח ולצאת אל הלא נודע…
הפעם עם ילדים שהפכו למתבגרים, עם תיקים שהפכו למזוודות ושעון שמתקתק בקצב אחר ומאתגר אותנו בניסיון לשלב גם טיול וגם חופש, גם להספיק וגם לנוח, גם לתהות וגם לבהות, והכל בחבילה אחת מוגבלת בזמן…
בלי ששמנו לב נגמרה שנה. אפילו שלא הייתה ויזה שעמדה לפקוע ואילצה אותנו לקחת החלטות, מצאנו את עצמנו חושבים על שינוי ותזוזה נוספת. אבל הפעם הגוף הגיב לאט יותר, כי ככה זה כשהרגליים, כהרגלן, רוצות ללכת, הראש חושב- אם טוב אז למה לעזוב והידיים מנסות לתפוס ולחבק את כל היתרונות גם יחד ואוחזות במה שבא ליד. בקיצור, לא נרשמה תזוזה, אנחנו כאן.
